⭐️DJ⭐️Shefa ⭐️

מפגש מעניין היום, שבקרוב יצא לאוויר, נתן לי הרבה מאוד חומר למחשבה. בסוף, נדמה לי שיש מסלול אחד ויחיד לשינוי אמיתי בישראל. וזה ללכת ביחד. מה זה ביחד? אין לי מושג. אין לי נוסחה, אין לי פתרון קסם. אבל שוב אאלץ להשתמש במילה הנוראית הזאת: מציאות. והמציאות היא שאין פה רוב מוצק לאף אחד. לא לחילונים, לא לדתיים, לא לחרדים ולא לערבים. אף קבוצה לא הולכת להיעלם, ואף אחת לא יכולה לבנות את העתיד שלה על התקווה שהאחרות פשוט יוותרו. אז צריך ללמוד לחיות ביחד. ולחיות ביחד אומר, בין היתר, לייצר זהות משותפת. ישראלית. וזה לא פשוט. כי הזהות הישראלית לא יכולה להיות אחידה, והיא גם לא צריכה להיות. הזהות הישראלית שלי היא ליברלית. היא מאמינה בשוויון, אוהבת את התרבות הישראלית, את השפה, את הנופים, את האנשים ואת המקום הזה. וכן, היא גם יהודית וציונית. מבחינתי, להיות ציוני לא אומר שמגיעות לי זכויות יתר על פני אזרח שאינו יהודי. אבל זה כן אומר שישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, ושיהיו לכך ביטויים במרחב הציבורי: בחגים, בסמלים, בשפה ובתרבות. האופי היהודי של המדינה לא צריך לבוא על חשבון הזהות הישראלית של אזרחיה הערבים, בדיוק כפי שהרוב הנוצרי וההשפעה הנוצרית על התרבות האמריקאית לא שוללים את האמריקאיות של היהודים שחיים שם. ואני גם מבין שהישראליות של אזרח ערבי לא יכולה, ולא צריכה, להיות זהה לשלי. אין לי שום ציפייה שיהיה ציוני או שיראה ביהדות חלק מהזהות שלו. הישראליות שלו יכולה לכלול זהות ערבית, שפה, תרבות, היסטוריה וזיכרון משלה. אבל אני חושב שצריך להבחין בין זהות ערבית אתנית תרבותית לבין זהות פלסטינית לאומית. הראשונה יכולה להשתלב באופן טבעי בזהות ישראלית משותפת. השנייה מעלה שאלות מורכבות הרבה יותר על שייכות, הגדרה עצמית ועל אופייה של המדינה. אני לא מתיימר לדעת איפה בדיוק עובר הגבול, ואני בהחלט מוכן לשמוע דעות שישנו את דעתי. אני גם מבין שזהות פלסטינית לא בהכרח סותרת אזרחות ישראלית או מחויבות למדינה. אבל אני כן מאמין שזהות ישראלית משותפת חייבת להתבסס על הכרה הדדית, שוויון אזרחי ומחויבות לעתיד משותף במדינה הזאת. הערבים בישראל צריכים לקבל את העובדה שהעם היהודי חי כאן, רואה במקום הזה את ביתו הלאומי ולא מתכוון להיעלם. והיהודים בישראל צריכים להכיר בכך שחי כאן מיעוט גדול, עם זהות, היסטוריה, זיכרון לאומי ושאיפות משלו, שלא נעלמים רק כי הם לא מתאימים לסיפור הציוני כפי שבן גביר מנסה לצייר אותו. אי אפשר למחוק את מה שהיה כאן ב־80 השנים האחרונות. את העוולות, את האלימות, את האפליה, את המלחמות ואת הפחדים. ואי אפשר לצפות מאף צד פשוט לשכוח. אבל גם אי אפשר להמשיך לבנות את כל העתיד שלנו על העבר. אני לא יודע עדיין איך נראית הישראליות המשותפת הזאת. איפה עוברים הגבולות שלה, על מה צריך להתפשר, ועל מה אסור לוותר. אני כן יודע שהיא לא יכולה להיות מבוססת על דרישה של צד אחד מהצד השני להשתנות כדי להתאים אליו. היא חייבת להתחיל בהכרה הדדית. בזכויות שוות. בנכונות להתפשר, להקריב, להקשיב ולראות את האחר. לא זהות אחת שמוחקת את כל האחרות, אלא זהות משותפת שמאפשרת להן להתקיים זו לצד זו. ואולי השינוי הגדול ביותר שאנחנו צריכים לעשות הוא להפסיק לשאול איך אנחנו גורמים לאחרים לחיות במדינה שאנחנו רוצים, ולהתחיל לשאול איזו מדינה אנחנו מסוגלים לבנות ביחד.