Elad Gil

קראו הכול 👇 מידע חשוב לכל מי שינסה לפלרטט מחר עם הרעיון של אי קבלת התוצאות. היו אחראים, כבדו את התהליך הדמוקרטי.

בשבוע האחרון חזר לחיינו הרעיון של ״חוק הנאשם״ (ח״כ עם כתב אישום לא יוכל להרכיב ממשלה) שאמור להיות לדעת חלקים ממחנה השינוי מעין ׳קלף מנצח׳ נגד נתניהו. יש ארבעה דברים שחשוב להבין על החוק הזה: 1. פוליטית, סיכוי קטן מאוד שהוא יעבור קואליציה שנמתחת מיאיר גולן עד לנפתלי בנט, זכרו - נדרשים 61 אצבעות להעברתו. 2. משפטית, זה מקרה פשוט של שימוש לרעה בסמכות המכוננת, וסיכוי קטן שיעבור בג״ץ (גם שופטים שמרנים שלא מאמינים בסמכות לפסול חקיקת יסוד יוכלו לקבוע שהחוק יחול בתחולה נדחית – כלומר, לא על נתניהו). 3. חוקתית, זה כמעט חסר משמעות. במבנה החוקתי השורר בישראל, נתניהו יוכל להתמודד לכנסת הבאה ואם יזכה ברוב ירתום אותו לביטול מיידי של החוק ולהקמת ממשלה. 4. ציבורית, קשה להפריז בגלי ההדף שפעולה כזו תיצור בגוש נתניהו. דחייה מוחלטת של תוקף החוק וסכנה לאלימות פוליטית הן לא תרחיש מופרך (לא מצדיק וכו׳). את החשבון הסופי על כדאיות החוק אשאיר לכם לעשות.

כמעט כל משפטן שמכיר את פסיקת ביהמ״ש העליון בסוגיית פסילת רשימות ומעמדים ידע השבוע להגיד שהפסילה (דה-פקטו) של סאמי אבו-שחאדה לא הייתה אמורה לקרות. ההצהרה וחצי שלו, חמורה ככל שתהיה, לא מוליכה, לפי הרף המחמיר שנוהג בדין הישראלי לפסילה. אז למה זה בכל זאת קרה? אני חושב שהתשובה טמונה בהיבט הרחב יותר של מה שקרה למוסדות שהיו אמורים להגן על זכות ההתמודדות שלו: הם נחלשו מדי מכדי להגן עליו. כדי להבין זאת, צריך להבין את פועלם של מוסדות שלטון החוק במונחים של הון פוליטי וסוציולוגי. מוסד ייעוצי או שיפוטי אינו פועל בחלל ריק; כוחו נשען על "חשבון בנק" של אמון ציבורי ולגיטימציה – הקרדיט המאפשר לו לקבל החלטות לא פופולריות מתוך הנחה שהציבור יקבל אותן גם אם אינו מסכים עימן. מה שלפעמים נשכח אצלנו הוא שהון פוליטי הוא משאב מוגבל ומתכלה. בכל פעם שביהמ״ש או היועמ"שית מקבלים החלטה המחוללת סערה ציבורית ואינה נטועה ברגליים משפטיות חזקות, הם פודים חלק מההון הזה. בשנים האחרונות עשו היועמ״שית וביהמ״ש שימוש נרחב – יש שיאמרו בזבזני – בהון הפוליטי שלהם כדי לבלום את מהלכי הממשלה בתחומי המשפט. התוצאה הייתה שחיקה עמוקה באמון הציבור. להערכתי, במציאות שנוצרה בה מפלגות משמאל ומימין גם יחד תמכו בפסילת המועמד, ובאווירה הציבורית הטעונה, התגבשה בייעוץ המשפטי לממשלה הבנה (אפילו בלתי מודעת) שהגנה על אבו-שחאדה תדרוש ״מחיר עתק״ מחשבון הבנק המרוקן ממילא שלהם. המחיר הציבורי והפוליטי של הגנה על זכותו פשוט נתפס כגבוה מדי ביחס להישג, והיועמ״שית העדיפה לשמור את הקרדיט שעוד נותר לה לקרבות קיומיים אחרים. מרגע שהיועמ״שית בחרה לצדד בפסילה, היא העלתה עוד יותר את המחיר שהיה נאלץ ביהמ״ש לשלם אם היה בוחר לאשר את מועמדותו של שחאדה, וגם הוא עשה את החשבון והגיע לתוצאה דומה. התבטאתי ציבורית בעבר שמאבק משפטי המנוהל ״על כל שעל״, ללא נסיגות טקטיות וללא חתירה להסכמות היכן שניתן, יגבה בסופו של דבר מחיר כבד דווקא ברגעים הקריטיים שבהם באמת נזדקק למוסדות חזקים. מוסד המאבד את אמון הציבור הופך, בסופו של יום, למוסד מוחלש. אני מקווה מאוד שמקרה אבו-שחאדה אינו הסנונית הראשונה המבשרת מגמה זו. זוהי קריאת אזהרה והזדמנות דחופה לעריכת "ספירת מלאי" של עוצמת מוסדות שלטון החוק, מתוך הבנה שעליהם לנקוט צעדים אקטיביים לשיקום אמון הציבור – לפני שההון הפוליטי שלהם יאזל לחלוטין.

I approve this message

ברגעים אלה עבר בכנסת בקריאה ראשונה חוק יסוד: לימוד תורה. קטונתי מלהבין מה חושבים יוזמי החוק שיצליחו להשיג באמצעותו, אבל הנה מה שבאמת יקרה אם הוא יעבור: ברמה האופרטיבית- כלום. ככל שסעיף 2 מבקש לייצר איזשהו שוויון בזכותו להטבות של תלמיד ישיבה להטבות של משרתים, זה לא יקרה. הניסוח מספיק עמום וסתום כך שלא יידרש לשופטים ויועמשים שום מאמץ פרשני כדי לקבוע שאין בהוראה הזו שום חובה מהותית על המדינה להעניק הטבות לתלמידים. ברמה הערכית - פגיעה קשה במעמד הלאומי של ערך לימוד התורה. וזה בעיניי הסיפור העצוב. סעיף 1 לחוק הקובע כי ״לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי״ היה מאז ומתמיד בלב הקונצנזוס הישראלי. כערך תרבותי וחברתי - הוא לא הפריע לאיש וקשור בקשר אדוק למסורת שלנו. אלא שההצמדה שלו לחוק יסוד שנועד להכשיר שחיתות מוסרית (השתמטות) תוביל כמעט מחצית מחברי הכנסת להצביע נגדו. ואם הסיפור נשמע לכם מוכר, אז נכון - זה בדיוק היה גורלו של חוק הלאום, שלקח אוסף של ערכי יסוד לאומיים שזכו לתמיכה רחבה והביאו מחצית מהעם להתנכר אליהם בגלל הצורה שבה נחקק. ולבסוף - ברמה החוקתית - ביזוי הכנסת. החוק יהיה דוגמה נוספת לכך שהכנסת פשוט לא מבינה לשם מה הוקנתה לה הסמכות לכונן חוקה. ערב בחירות, ללא שום תהליך חוקתי אמיתי, כחישוב אלקטורלי נטו, מחוקקים פרק בחוקה הישראלית. לסיכום - חילול הקודש היהודי וחילול הקודש הדמוקרטי.

בשעות אלה נדון בביהמ״ש העליון התיקון בעניין שינוי הוועדה לבחירת שופטים. ברשימה חדשה ב- @icon_il אני מנסה לפתח עמדה שלא תשמעו שם בשעות הארוכות של הדיון. כן, התיקון הזה הוא המהלך הגרוע ביותר והמסוכן ביותר שנערך עד כה במה שמכונה הרפורמה המשפטית; ולא, זה לא הזמן של ביהמ״ש להיכנס לזירה ולפסול אותו. זו מלאכה שמישהו אחר יצטרך לבצע. מוזמנים לקרוא 👇 israeliconstitutionalism.wor…

אני חושב שיש משהו קריטי שמתפספס בשיח על הייעוץ המשפטי לממשלה בעקבות בג״ץ גופמן (ובאותו עיתוי, גם בפאנל המצוין שהתקיים אתמול בכנס לשכת עורכי הדין). בפאנל היה ויכוח כמה זה ביג דיל שהייעוץ המשפטי לממשלה מפסיד בבג״ץ לממשלה בעניין שבו הוא מייצג עמדה הפוכה לשלה. היו דעות לכאן ולכאן, אבל כדי לענות על השאלה הזו צריך להבין איך היא קשורה לסיפור הגדול. למוסדות תמיד יש סיפור גדול - אתוס שאיתו הם מסתובבים בעולם ומצדיק פנימית וחיצונית את ההתנהלות שלהם. הסיפור של מוסד היועמ״ש הוא סיפור ארוך שנים שנכתב בעיקר בימי מאיר שמגר. בגדול, זה הסיפור: אנחנו, אנשי הייעוץ המשפטי לממשלה אנשי מקצוע הטובים שבטובים, שבאים להבטיח את שלטון החוק ברשות המבצעת. אנחנו, ממשלה יקרה, לא פוליטיים; לא בעדכם ולא נגדכם. אם תלכו איתנו, גם כשזה לא נוח לכם, תצליחו יותר וכמעט תמיד תנצחו בביהמ״ש. והסיפור הזה, לא החוק (כי אין כזה) ולא בג״ץ, בנה את המוסד והחזיק במשך שנים את הרעיון המאוד לא טריוויאלי של ״חוות דעת מחייבת״ ושל כניסת הייעוץ המשפטי לכל אירוע ממשלתי. בכל פעם שהיועמ״שית אומרת לממשלה ״לא״ ואז מפסידה בבג״ץ, משהו בסיפור הזה נשבר. הממשלה מתחילה לחשוב שהייעוץ נגדה. אחרי 5-4 מקרים, בעיניה הוא כבר לא באמת ניטרלי. אני לא יודע היום אם מי מהצדדים - הממשלה או היועמש״ית, מאמינים בסיפור הזה יותר. ברור לי שיש ליועמ״שים הצדקות לכל אחת מהפרשות, אבל במאקרו, זו התוצאה. יכול להיות שמתחילים להיכתב סיפורים חדשים, שאולי יוכרע בבג״ץ (ואולי בקלפי) מי מהם יחזיק. הסיפור שהממשלה כותבת היום בכנסת הוא של יועמ״ש מוחלש, פוליטי וכנוע. הסיפור של היועמ״שית הוא של אנחנו ״הקו הקדמי של בג״ץ ששומר על הדמוקרטיה מפני הממשלה״. במחילה, אלה שני סיפורים לא מוצלחים. אין לי ספק שבתרבות הפוליטית הקיימת בישראל אם יעבור חוק היועמ״ש כפי שהוא מנוסח כרגע אנחנו נראה שחיתות ממוסדת בממשלה. אנחנו נראה משילות חלשה יותר ופגיעה רבה יותר בזכויות מי שאינו חביב על השלטון. ולסיפור השני, זה של ״הקו הקדמי״, פשוט אין סיכוי להצליח במציאות. לא במקרה הוא לא מסופר באף מדינה דמוקרטית בעולם. כבר היום אנחנו רואים את השפעותיו - קולות אחרים מעצבים את התודעה המשפטית של הממשלה, גם אם פורמאלית היועמשית עדיין נושאת בתואר. ״חוות הדעת המחייבת״? אולי בתיאוריה. זה סיפור שבנוי כדי להיכשל. הרי אנחנו לא אומרים שתפקיד הפצ״ר הוא להיות הקו הקדמי להגנה מפני הרמטכ״ל ולא אומרים שתפקיד יועמ״ש הנהלת בתי המשפט הוא להיות הקו הקדמי מפני הנשיא עמית. אז למה שנחשוב שסיפור שבו היועמ״ש הוא הקו הקדמי להגנה על הציבור מפני הממשלה יצליח? אני חושב שאנחנו צריכים לקוות שאפשר להחיות את הסיפור המקורי, הסיפור של מאיר שמגר. הוא טוב לממשלה, הוא טוב ליועמ״ש, והוא טוב לנו האזרחים.

כעת דמיינו שאירוע כזה קורה תחת שיטת בחירת השופטים החדשה, במסגרתה צפויה חלוקה שווה בין הקואליציה והאופוזיציה בוועדה. מה יחשוב הציבור אם הודעה כזו תישלח לשופט שהקואליציה בחרה בו? מה יקרה כשתצא הודעה דומה לשופט מחוזי שרוצה להתקדם לעליון? יגלה עליה עליה או יחריש?