הקורא (@IsraeliReader) header
הקורא (@IsraeliReader) profile picture

📚כל שבוע אני אכתוב ביקורת על ספר שקראתי באותו השבוע. מתעניין בפוליטיקה, מלחמה, כלכלה, מדע, ועוד מלא שיט. מעניין פה

Joined January 2026
17/ אבל אולי הדבר המעניין ביותר בסיפור הוא דווקא האיש שכתב אותו. סרוונטס לא היה דון קיחוטה. הוא הכיר היטב את המציאות, ידע מהי מלחמה, מהו שבי, מהו עוני ומה פירוש הדבר להיות תלוי בחסדיהם של אחרים. הוא ידע שאומץ אינו מבטיח ניצחון, שהקרבה אינה מבטיחה הכרה, ושאדם יכול להקדיש את שנותיו הטובות ביותר לשירות מולדתו ובכל זאת להיאבק על פרנסתו. ועם זאת, אחרי כל מה שעבר, הוא בחר לכתוב על אדם שמאמין שאפשר לתקן את העולם. החייל שנפצע בלפנטו, השבוי שניסה להימלט מאלג'יר, הפקיד שנקלע לחובות והסופר שנאבק להתפרנס, יצר גיבור שאינו מוכן לקבל את העולם כפי שהוא. דון קיחוטה לא היה מסוגל להבחין בין חלום למציאות, אבל סרוונטס, שהכיר את המציאות טוב כל כך, הבין אולי מדוע בני אדם זקוקים לחלומות. אולי זו הסיבה שהספר שרד יותר מארבע מאות שנה. משום שהוא מעמיד בפנינו שאלה שקשה להשיב עליה: מה עדיף, לראות את העולם כפי שהוא ולהשלים עם מגבלותיו, או להאמין שאפשר לשנות אותו, גם במחיר האפשרות שיצחקו עלינו? דון קיחוטה בחר באפשרות השנייה. הוא יצא מביתו על סוס כחוש, עם שריון חלוד ורומח ישן, והחליט להילחם למען הצדק בעולם שכבר לא האמין באבירים. הוא הפסיד כמעט בכל קרב, לא הציל ממלכה, לא הביס ענקים ולא זכה בלבה של נסיכה, ובסוף חייו, כשחזר לראות את העולם כפי שהוא, הוא גם חדל להיות דון קיחוטה. אבל ארבע מאות שנה לאחר מותו של סרוונטס, אנחנו עדיין מדברים על אותו אביר מוזר שיצא להילחם בטחנות רוח, וכנראה שזה הניצחון הגדול ביותר שלו. לא שהוא הצליח לשנות את העולם שבתוכו חי, אלא שהוא הצליח לשנות משהו בעולם שלנו.
8
33
229
16/ בשנת 1616, חודשים ספורים לאחר פרסום החלק השני של "דון קיחוטה", מת מיגל דה סרוונטס במדריד, בגיל שישים ושמונה. הוא מת ב-22 באפריל ונקבר למחרת, מבלי שזכה לראות את מלוא השפעתה של יצירתו. במהלך הדורות הפך הספר לאחת היצירות החשובות בספרות העולמית, אך גם הדרך שבה אנשים הבינו אותו השתנתה. קוראי המאה ה-17 ראו בו בעיקר סאטירה קומית על סיפורי אבירים, ואילו בתקופה הרומנטית החלו לראות בדון קיחוטה גם גיבור טרגי, אדם בעל אידיאלים נשגבים שנמחץ תחת כובדה של המציאות. כיום נחשב הספר לאחת מאבני הדרך בהתפתחות הרומן המודרני, בין היתר בזכות דמויותיו המורכבות והמשחק המתוחכם שלו בגבולות שבין אמת לבדיה. סרוונטס אף מציג חלקים מן הסיפור כאילו נכתבו בידי היסטוריון ערבי בדיוני בשם סידה האמטה בננחלי (Cide Hamete Benengeli), ובכך מאלץ את הקורא לשאול מי באמת מספר את הסיפור, ועד כמה אפשר לסמוך עליו. השפעתו של הספר חרגה גם מגבולות הספרות. בשפות רבות נולד מן הדמות המושג "קיחוטי", המתאר אדם אידיאליסטי הנאבק למען מטרות הנראות בלתי אפשריות, וגם הביטוי "להילחם בטחנות רוח" הפך לחלק מן השפה היומיומית. זהו הישג מוזר למדי לאדם שלא היה קיים מעולם והעניק את שמו לתכונה אנושית אמיתית.
1
18
251
15/ יש כאן אירוניה עצובה במיוחד. לאורך הספר כולו אנחנו מחכים שדון קיחוטה יתפכח. אנחנו יודעים שטחנות הרוח אינן ענקים, שהפונדקים אינם טירות ושדולסינאה אינה הנסיכה שהוא מדמיין. אנחנו יודעים שהוא טועה, אבל כאשר הוא סוף סוף מבין זאת בעצמו, משהו בסיפור מתרוקן. האיש שהצחיק אותנו במשך מאות עמודים הופך פתאום לאדם רגיל, זקן וחולה, ואנחנו מגלים שאולי לא באמת רצינו שיפסיק לחלום. זו כנראה אחת הסיבות לכך שדון קיחוטה נעשה לדמות מורכבת כל כך. אפשר לקרוא את הספר כסאטירה על אנשים שאינם מסוגלים להבחין בין דמיון למציאות, ואפשר גם לקרוא אותו כטרגדיה על אדם שמנסה לחיות לפי אידיאלים שהעולם סביבו כבר אינו מכיר בהם. שתי הקריאות אינן סותרות זו את זו. דון קיחוטה באמת טועה, מסכן את עצמו ואת סביבתו ולעיתים גורם נזק דווקא כשהוא מנסה לעשות טוב. ובכל זאת, משהו בנכונותו להגן על חלשים, להילחם בעוולות ולהאמין שאדם מסוגל לשנות את העולם מעורר הערכה. סרוונטס אינו מבקש מאיתנו לבחור בין השפיות של סנצ'ו לשיגעון של דון קיחוטה, אלא מציב אותם זה לצד זה ומראה לנו את מגבלותיהם של שניהם. אולי האדם זקוק לשניהם, ליכולת לראות את העולם כפי שהוא, וליכולת לדמיין עולם טוב יותר. (📸-סנצ'ו מבכה על נפילת אדונו)
1
19
207
14/ ואז מגיע סופו של המסע. בברצלונה פוגש דון קיחוטה אביר המכנה את עצמו "אביר הירח הלבן". השניים מתמודדים בדו-קרב, ודון קיחוטה מובס. האביר המנצח דורש ממנו להניח את נשקו, לשוב לביתו ולהימנע ממסעות אבירות במשך שנה. דון קיחוטה נאלץ להסכים, מבלי לדעת שהאביר שהביס אותו הוא למעשה אדם המכיר אותו ומנסה להחזירו לחיים רגילים. וכך, לאחר שנים של הרפתקאות, קרבות מדומיינים, תבוסות והשפלות, דון קיחוטה חוזר לכפר שממנו יצא. הוא אינו חוזר כמנצח, אלא כאדם עייף. בביתו הוא נופל למשכב, ולאחר מכן מתרחש השינוי שאנשים סביבו ייחלו לו לאורך כל הספר: דון קיחוטה חוזר לשפיותו. הוא מכיר בכך שסיפורי האבירים שהעסיקו את מחשבתו היו בדיוניים, מתנער מן האשליות שהובילו אותו למסעותיו ושב להזדהות בשמו הקודם, אלונסו קיחאנו. לכאורה, זהו ניצחון ההיגיון. האיש שהאמין בענקים מבין סוף סוף שאלה היו טחנות רוח, האיש שראה טירות בפונדקים חוזר לראות אותם כפי שהם, והאיש שהאמין שהוא אביר נודד מבין שהוא רק אציל כפרי זקן. אבל במקום לחגוג, סנצ'ו מתחנן בפניו שלא יוותר. הוא מציע להם לצאת שוב לדרך, הפעם כרועי צאן, כפי שתכננו קודם לכן. סנצ'ו, שבתחילת הסיפור ניסה לשכנע את אדונו לוותר על חלומותיו, הוא כעת האיש שמנסה לשכנע אותו להמשיך לחלום. אבל דון קיחוטה מסרב, וזמן קצר לאחר מכן הוא מת. וכך מסתיים הסיפור, לא במותו של אביר מפואר בקרב נגד דרקון, אלא במותו של אדם ששב לביתו, החלים משיגעונו ואיבד את הרצון לצאת להרפתקאות. (📸-דון קיחוטה מובס)
1
16
211
13/ אחת ההרפתקאות המעניינות ביותר בחלק השני מתרחשת כאשר סנצ'ו מקבל סוף סוף את מה שדון קיחוטה הבטיח לו בתחילת מסעם: אי למשול בו. אלא שמדובר בתעלול נוסף של הדוכס והדוכסית, שממנים אותו למושל של מקום בשם ברטריה, שאינו אי כלל, ומצפים שהאיכר הפשוט יהפוך את עצמו לבדיחה, רק שסנצ'ו מפתיע אותם. כאשר מובאים לפניו סכסוכים משפטיים, הוא מפגין שיקול דעת, תבונה והבנה של טבע האדם. הוא אינו מכיר את כללי המשפט המלומדים, אבל יודע להקשיב, להבחין בסתירות ולנסות להגיע להכרעות צודקות. דווקא האיש שנחשב לנבער מצליח לעיתים לגלות חוכמה גדולה יותר מזו של אנשים משכילים ממנו. אך סנצ'ו מגלה במהרה שהשלטון אינו דומה לחלום. הוא מוקף יועצים, מוטלות עליו הגבלות, ואפילו הארוחות המפוארות המוגשות לפניו נלקחות ממנו בשם הדאגה לבריאותו. בסופו של דבר הוא מוותר על התפקיד, והאיכר שחלם להיות מושל מגלה שהוא מעדיף את חייו הפשוטים. זהו אחד הרגעים שבהם סרוונטס הופך את ההיגיון של סיפורי האבירים על ראשו. בסיפורים הישנים הגיבור יוצא מביתו כדי לזכות בכוח, בעושר ובמעמד, אבל סנצ'ו מגלה שהדברים האלה אינם בהכרח מביאים אושר. לפעמים האדם צריך לצאת למסע גדול רק כדי להבין מה היה לו בבית. (📸- סנצ'ו פנסה)
1
17
230
12/ החלק השני אינו רק תגובה ספרותית מתוחכמת, אלא הוא גם משנה את האופן שבו אנו מבינים את דון קיחוטה. בחלק הראשון אנשים רבים פוגשים את האביר המוזר ואינם יודעים מה לעשות איתו, ואילו בחלק השני חלק מהאנשים כבר מכירים אותו משום שקראו על הרפתקאותיו. הוא הפך למפורסם בתוך עולמו שלו, וכעת יש מי שמנצלים את פרסומו כדי להתעלל בו. דוכס ודוכסית, למשל, מארחים את דון קיחוטה וסנצ'ו ומארגנים עבורם שורה של מתיחות אכזריות. הם יודעים שהאביר מאמין בכישופים ובסיפורי אבירים, ולכן יוצרים עבורו מצבים שנועדו להיראות כמו הרפתקאות קסומות. מבחינתם מדובר בבידור, אבל מבחינת דון קיחוטה הכול אמיתי. כאן מתרחש היפוך מעניין. בחלק הראשון אנחנו צוחקים על דון קיחוטה מפני שאינו מבין את המציאות, ואילו בחלק השני אנחנו מתחילים להרגיש אי נוחות מול האנשים שמבינים אותה היטב, ובכל זאת משתמשים בה כדי להשפיל אדם חלש מהם. דון קיחוטה אולי משוגע, אבל הוא אינו בהכרח אכזרי. לעומתו, האנשים השפויים לחלוטין שסביבו מסוגלים לנהוג באכזריות גדולה. מי מהם ראוי יותר ללעג? (📸- הדוכס והדוכסית)
1
17
240
11/ בשנת 1614 הופיע ספר שהציג את עצמו כהמשך להרפתקאותיו של דון קיחוטה, ועל כריכתו הופיע שמו של מחבר בשם אלונסו פרננדס דה אוויאנדה, אלא שזה היה שם בדוי, וזהותו האמיתית של המחבר נותרה בגדר תעלומה עד היום. הספר לא הסתפק בהמשך הרפתקאותיהם של דון קיחוטה וסנצ'ו, ובהקדמתו הופיעו גם התקפות אישיות נגד סרוונטס, לרבות לעג לגילו ולנכותו. אפשר לדמיין את תגובתו של האיש שאיבד את תפקודה התקין של ידו בקרב למען ספרד, שרד חמש שנות שבי ונאבק במשך עשרות שנים כדי להתפרנס מכתיבה, כשגילה שמישהו אחר השתלט על הדמויות שיצר ואף משתמש בהן כדי להשפילו. אולם תגובתו של סרוונטס הייתה מבריקה. במקום להסתפק בהתקפה על המחבר האלמוני, הוא הכניס את הספר המזויף לתוך הספר האמיתי. בחלק השני של דון קיחוטה, שיצא לאור בשנת 1615, הדמויות כבר יודעות שקיים ספר המספר על הרפתקאותיהן. הן פוגשות אנשים שקראו את החלק הראשון, ואפילו נחשפות לספר ההמשך המזויף. בשלב מסוים דון קיחוטה משנה את מסלול מסעו כדי להוכיח שאינו אותו דון קיחוטה המופיע בספר של אוויאנדה. במילים אחרות, סרוונטס יצר מצב שבו דמות בדיונית מגיבה לספר אמיתי שנכתב עליה בידי אדם אחר. מאות שנים לפני שהמונח "מטא-בדיון" נעשה נפוץ, סרוונטס כבר שיחק בגבול שבין הסיפור, המחבר והקורא.
1
20
248
10/ בשנת 1605, כשהיה סרוונטס בן חמישים ושבע, יצא לאור החלק הראשון של "דון קיחוטה" וזכה להצלחה מהירה. מהדורות נוספות הופיעו בתוך זמן קצר, ובהמשך גם מהדורות בלתי מורשות. בתוך שנים אחדות הגיע הספר לקוראים מחוץ לספרד, ובשנת 1612 הופיע תרגומו הראשון לאנגלית. סרוונטס, שבילה חלק גדול מחייו בניסיון להתפרנס בכבוד, הפך לפתע לסופר מפורסם, אך ההצלחה לא הפכה אותו לאדם עשיר. שיטת ההוצאה לאור של התקופה לא העניקה למחברים הכנסות מתמשכות בדומה לתמלוגים המקובלים כיום, והעתקות בלתי מורשות הגבילו עוד יותר את שליטתם ביצירותיהם. ובכל זאת, דון קיחוטה כבר החל לחיות חיים משלו. אנשים הכירו את הדמויות, ציטטו אותן וצחקו מעלילותיהן. ואז התרחש דבר יוצא דופן. מישהו החליט לכתוב את המשך הסיפור במקומו של סרוונטס.
1
16
258
9/ דוגמה מעניינת במיוחד מופיעה כאשר דון קיחוטה נתקל בקבוצת אסירים המובלים לעבודת כפייה. הוא שואל אותם מדוע הם כבולים ושומע סיפורים על עבירותיהם ועל העונשים שנגזרו עליהם, אך במקום לקבל את סמכותם של השומרים, הוא מחליט שעצם העובדה שאנשים נלקחים בכוח בניגוד לרצונם היא עוול שעליו לתקן. הוא תוקף את השומרים ומשחרר את האסירים, רק שאלה אינם מתגלים כאנשים אצילים ואסירי תודה. כאשר דון קיחוטה דורש מהם ללכת ולהציג את עצמם בפני דולסינאה, הם מסרבים, והעימות מסתיים בכך שהם משליכים אבנים על האיש שזה עתה שחרר אותם. דון קיחוטה נותר פצוע ומושפל. לכאורה, זו עוד הוכחה לטיפשותו, אבל הסצנה מעוררת שאלה מעניינת. האם דון קיחוטה טעה משום שניסה לעזור לאנשים שלא היו ראויים לעזרתו, או משום שלא הבין את המציאות שבה פעל? והאם העובדה שמעשה טוב מסתיים באסון הופכת אותו למעשה רע? סרוונטס אינו נותן תשובה פשוטה, וזה אחד הדברים שמבדילים את הספר מסאטירה רגילה. הקורא אמור לצחוק על דון קיחוטה, אבל לא תמיד נוח לו לעשות זאת. (📸- דון קיחוטה משחרר את האסירים)
1
19
261
8/ סרוונטס לא הסתפק בגיבור אחד. הוא העניק לדון קיחוטה מלווה, איכר פשוט בשם סנצ'ו פנסה, שאינו אביר, אינו מלומד ואינו מתעניין במיוחד בתהילה. סנצ'ו הוא אדם מעשי שאוהב אוכל, שינה, משפחה ונוחות, והוא מסכים להצטרף למסעו של דון קיחוטה בעיקר משום שהאביר מבטיח לו שיום אחד יוכל למשול באי משלו. הניגוד ביניהם כמעט מושלם. דון קיחוטה רואה ענקים, סנצ'ו רואה טחנות רוח. דון קיחוטה רואה טירות, סנצ'ו רואה פונדקים. דון קיחוטה מדבר על כבוד נצחי, וסנצ'ו חושב על ארוחת הערב. אלא שככל שהסיפור מתקדם, מתרחש דבר מעניין. סנצ'ו מתחיל להידבק בחלומותיו של אדונו. הוא עדיין מבחין בדרך כלל בין דמיון למציאות, אבל לומד להעריך את האידיאלים שמניעים את דון קיחוטה. במקביל, דון קיחוטה נעשה תלוי יותר ויותר בסנצ'ו, והשניים, השונים כל כך זה מזה, מפתחים חברות אמיתית. יש בספר רגעים שבהם דווקא סנצ'ו, האיכר הפשוט, מפגין חוכמה גדולה מזו של אצילים ומלומדים, ולעומתם רגעים שבהם דון קיחוטה, האיש שכולם מחשיבים למשוגע, אומר דברים צלולים להפליא על חירות, צדק, כבוד ואנושיות. בהדרגה הקורא מתחיל לשאול את עצמו שאלה לא נוחה: מי כאן באמת מבין את העולם? האדם שרואה אותו כפי שהוא, או האדם שמתעקש לראות אותו כפי שהוא צריך להיות? (📸- דון קיחוטה וסנצ'ו פנסה)
1
20
277
7/ אחת הסצנות המפורסמות ביותר בספר מתרחשת כאשר דון קיחוטה ומלווהו, סנצ'ו פנסה, רוכבים בשדות לה מנצ'ה ומבחינים מרחוק בכשלושים או ארבעים טחנות רוח. אולם דון קיחוטה אינו רואה בהן מבנים המשמשים לטחינת תבואה, אלא ענקים עצומים בעלי זרועות ארוכות, המאיימים על העולם. הוא מודיע לסנצ'ו שבכוונתו להילחם בהם, אך סנצ'ו מנסה להסביר לו שמדובר בסך הכול בטחנות רוח, ושמה שנראה לו כזרועותיהם של ענקים אינו אלא כנפיים המסתובבות ברוח. דון קיחוטה מסרב להקשיב, מסתער על אחת הטחנות ברומח שלוף, אך הרוח מסובבת את הכנפיים, הרומח נשבר, והוא וסוסו מוטחים ארצה. זהו רגע קומי, כמעט מגוחך, אבל התגובה של דון קיחוטה מעניינת אפילו יותר מן הנפילה עצמה. במקום להודות שטעה, הוא מסביר שמכשף עוין הפך את הענקים לטחנות רוח כדי לגזול ממנו את תהילת הניצחון. במילים אחרות, המציאות לא הפריכה את אמונתו, אלא רק סיפקה לו הסבר חדש שמאפשר לו להמשיך להאמין בה. כאן מסתתר אחד הרעיונות העמוקים ביותר בספר: כאשר אדם משוכנע לחלוטין בצדקתו, אפילו עובדות שסותרות את אמונתו עלולות להפוך בעיניו להוכחה נוספת לכך שהוא צודק. (📸- הסצינה המפורסמת בה דון קיחוטה נלחם בטחנות רוח)
1
24
292