Liat Levontin

*אופציית הצ'יקן שיכולה להוביל את אייזנקוט ללשכת רה״מ/ ד"ר מתן גוטמן* הבחירות הסתיימו בתוצאה שנראית כמו מבוי סתום. אף גוש לא הגיע ל-61. גם אם אייזנקוט יקבל את המנדט, הדרך שלו ללשכת ראש הממשלה על פניו כמעט בלתי אפשרית. הליכוד לא ייכנס תחתיו, החרדים יתנו כל הצטרפות בחוק פטור מגיוס, וליברמן ובנט התחייבו שלא להקים ממשלה עם המפלגות הערביות. נראה כי כל דרך להקמת ממשלה מחייבת הפרת הבטחות בחירות. התסריט ידוע מראש: 28 ימי מו"מ עם אפשרות להארכה ב-14 ימים נוספים, החזרת המנדט, ואז העברת המנדט לנתניהו או סבב בחירות נוסף. כמשפטן חוקתי, ולא כפרשן פוליטי, נראה לי שיש אופציה חוקתית נוספת, יצירתית, שנשענת על המילים הפשוטות של חוק יסוד: הממשלה ומתנתקת מהמוסכמות הפוליטיות המקובלות על הדרך להקמת ממשלה. אני קורא לה אופציית הצ'יקן. הפוליטיקה הישראלית שכחה שחוק היסוד אינו מכיר במושג "גושים", ואינו דורש הסכמים קואליציוניים או 61 חברי כנסת. השיח המוכר על מו"מ קואליציוני לגיבוש 61 תומכים באמצעות הסכמים הוא הרגל פוליטי, אך הוא אינו קיים בהסדרים החוקתיים שלנו. ההרגל הזה מבוסס על הנחה הגיונית, שמי שאינו מקבל תמורה פוליטית בעבור תמיכתו בממשלה לא יתמוך בה. אלא שאני לא בטוח שאנו מצויים במציאות רציונלית ושגרתית, כפי שהייתה בכל הליך הרכבה מאז קום המדינה. *השלב החוקתי הראשון* לשם הקמת ממשלה הוא קבלת המנדט להרכבתה. סעיף 7(א) לחוק היסוד קובע: "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". הנוהג הוא שהמנדט עובר למי שקיבל יותר ממליצים, וכאן סביר שזה יהיה אייזנקוט: הסיעות הערביות, או חלקן, צפויות להמליץ עליו, כפי שהמליצו בעבר על בני גנץ, ואף על שמעון פרס בשנות השמונים. *בשלב השני*, לפי סעיף 13 לחוק היסוד, בעל המנדט רשאי להודיע לנשיא וליושב ראש הכנסת כי עלה בידו להרכיב ממשלה, ובתוך שבעה ימים הממשלה מוצגת בכנסת. החוק אינו מבקש 61 חתימות או הסכמים חתומים. רק נדרש לתת הודעה, ובכנסת להציג רשימת שרים, חלוקת תפקידים וקווי יסוד. הממשלה מכוננת משהביעה בה הכנסת אמון, והאמון ניתן ברוב רגיל: יותר תומכים ממתנגדים. *ומכאן מתווה הצ'יקן*. נניח שאייזנקוט מקבל את המנדט אך אינו מצליח לגבש הסכמים קואליציוניים המקנים לו רוב, לא בממשלה עם הליכוד ולא עם המפלגות החרדיות, ונוכח הבטחות הבחירות בעניין ממשלה עם הסיעות הערביות, גם גיבוש הסכמים עמן בדרך שתביא 61 תומכים אינו נראה ריאלי. לכאורה, לפי המוסכמה המקובלת, במצב זה אייזנקוט משיב את המנדט לנשיא. אך במקום זאת, הוא מודיע לנשיא "עלה בידי" ומציג בפני הכנסת ממשלה בלי אף הסכם קואליציוני, עם שרים רק מסיעתו ועם קווי היסוד שהצהיר עליהם בבחירות: מחויבות לערכי מגילת העצמאות, העברת חוק שירות לכול ופירוק חמאס. ואז הוא עולה לדוכן ואומר: "לא חתמתי איתכם על הסכמים ואינני מציע לכם בשלב זה תיקים או להיכנס לממשלתי, אך אשמור תפקידי שרים למי שירצה להצטרף בעתיד. אני שואל שאלה אחת: האם אתם רוצים שבעוד 5 דקות אכהן כראש הממשלה לפי קווי היסוד שהצעתי ואתחיל לעבוד, או שנתניהו ושריו הנוכחיים ימשיכו לשלוט עוד חודשים ארוכים ויובילו אותנו למערכת בחירות נוספת?" זה משחק צ'יקן קלאסי. שתי מכוניות דוהרות זו מול זו, ומי שסוטה ראשון מפסיד. כל חבר כנסת שהבטיח לבוחריו להחליף את נתניהו יצטרך להחליט, בהצבעה מול המצלמות, אם לתמוך בממשלת אייזנקוט המוצעת, למרות שאינו מקבל דבר בדרך של הסכם קואליציוני ואינו חלק מהממשלה, או להפיל אותה ולהשאיר את נתניהו בראשות ממשלת מעבר עד הבחירות הבאות. קשה לראות את ליברמן ובנט מסבירים למה הם מצביעים יחד עם בן גביר, סמוטריץ' והחרדים בעד נתניהו ונגד אייזנקוט וקווי היסוד שהציג. קשה לא פחות לראות את המפלגות הערביות, או את רוב חבריהן, מצביעות נגד ומותירות את נתניהו ובן גביר בשלטון, גם אם לא קיבלו דבר ואייזנקוט מתחייב לפירוק חמאס. *ומה עם הבטחות הבחירות?* כאן כוחו של המתווה. הצבעת אמון אינה הצטרפות לקואליציה. ליברמן ובנט אינם חותמים על דבר עם המפלגות הערביות או עם אייזנקוט, ואינם יושבים איתן בממשלה. אייזנקוט מצהיר מראש שאין לו הסכם עם איש, וכל ח"כ יצביע לפי שיקול דעתו וצו מצפונו, וכי הוא מחויב אך ורק לקווי היסוד שהציג, כולל חיסול חמאס כפי שהבטיח. אם המפלגות הערביות יבחרו לתמוך מבחוץ, אייזנקוט יטען כי זו החלטה שלהן, והוא לא התחייב להן לדבר. לכן זו אינה ממשלה עם הסיעות הערביות, או ממשלה שסיעה ערבית חברה בקואליציה שלה, כפי שהייתה רע"ם בממשלת בנט, אלא ממשלה בקווי היסוד שלהם בדיוק התחייב בבחירות. ynet.co.il/news/article/syra…

בבקשה מכם, שבו ביחד, כל יום, עד שתימצאו את הפיתרון כדי לרוץ במבנה הפוליטי המוסכם שימקסם את הקולות, ואת הסיכוי של הגוש החילוני לנצח בבחירות האלה. לא רק מבחינת מי ירוץ עם מי, אלא ברמת המסר לציבור. יצירת תודעת ניצחון כבר מעכשיו. עם מסר אחיד וגיבוי הדדי. הציבור צמא לזה, מה זה צמא? מתחנן. מורעב. אנחנו רוצים לראות אתכם מגבים אחד את השני לקראת ניצחון, ולא מתקוטטים בינכם או לא מצליחים לייצר מסר אחיד. מה שמאוחד בהשקפת העולם של ארבעתכם זה שאתם מייצגים את הציבור החילוני על כל גווניו. אתם מאמינים בישראל מערבית, עשירה, דמוקרטית וחילונית. הגוש שמולנו מאמין בישראל דתית, חרדית, ענייה וחלשה. בהפיכה משטרית שרוצה להפוך את ישראל לתיאוקרטיה נוסח איראן. הם אחידים במסר שלהם ואומרים אותו. למה שאתם לא תגידו בבירור את שלכם? לא יכול להיות שמי שהובילו אותנו לאסון ה-7 באוקטובר וההפיכה הדתית משטרית ימשיכו להנהיג את ישראל. אבל אם לא תארגנו את הגוש כבר מעכשיו, ותחליטו על המבנה שבו נרוץ, עם מסרים אחידים, וגיבוי הדדי, אנחנו פשוט נפסיד. ואז אנחנו גמורים. מה שאנחנו רוצים לראות זה פרגון הדדי אחד לשני, חשיבה כגוש, ולא כל מפלגה לעצמה והתנצחויות בלתי פוסקות שפוגעות במסר אחיד שמציע לאזרחים חזון של ישראל שאנחנו רוצים. ישראל חילונית, מובילה מבחינה מדעית, תרבותית, מצטיינת, תחרותית, מצליחנית. לא מדינת הלכה חשוכה וענייה. כמובן שהייתי שמח לכלול פה גם את בנט, אבל הוא אמר בבירור שהוא לא מאמין בהפרדת הדת מהמדינה או בזכויות להט״ב והוכיח שהוא כן מעוניין בתהליכי הדתה שכבשו כל פינה במערכת החינוך ולצערי הם חלק מהבעיה. כרגע מה שקורה זה שהרבה אנשים חופשיים וחילוניים בדעותיהם מצביעים לו כברירת מחדל כי אין מסר אחיד של הגוש - והדרך לסילמנים ולשיקליז הבאים כבר סלולה ובטוחה. והם יהיו. בבקשה תישבו ופשוט תעשו את זה. וכן - אני רוצה לראות גיבוי הדדי. אני רוצה שליברמן ירגיש בכיף להצטלם עם יאיר גולן. ושיאיר גולן ירגיש מעולה לפרגן ליאיר לפיד על הבג״צ של שלילת הכסף לחרדים, ושיאיר לפיד יפרגן לגולן על אומץ ליבו ושיפרגן לגדי אייזנקוט ושגדי אייזנקוט יפרגן לליברמן שהיה שר אוצר מצויין. זה הרבה יותר מתחרותיות בין מפלגות. זה להציג לציבור שיש חלופה חילונית-דמוקרטית למדינת הדת הנרקמת מול העיניים שלנו. לצערי אני בכלל לא רואה פרגונים הדדיים כאלה, והם כל כך דרושים. רק השבוע ראיתי תקיפות הדדיות, זה כל כך לא עוזר! לחזק אחד את השני לא יוריד מאף אחד. הם רק יוסיפו ויעודדו את הציבור. וגם מזה לא ראיתי. והיו אופציות לפרגן ולחזק זה את זה. המאבק הוא לקחת קולות מהצד השני, לא אחד מהשני. החזון הדתי-אמוני של הליכוד, ביחד עם שותפיו הטבעיים, יביא את ישראל להיות מדינה ענייה וחרדית שנראית כמו בני ברק או בית שמש. מדינה כזו פשוט לא תשרוד כאן. הלוואי שתתעלו על זה ותצליחו. אל תפחדו מלתת את המסר החילוני החופשי - הציבור זקוק לו. בבחירות האחרונות ליברמן רץ בלי הסכם עודפים, העבודה לא התאחדה עם מרצ ופשוט הפסדנו בגלל חוסר סידור של הגוש, ובלי מסר אחיד לגוש. אי אפשר לחזור על זה שוב! פשוט אי אפשר. תסדרו את הגוש כבר מעכשיו - זה לא אומר שכולכם צריכים לרוץ ביחד, אבל איחודים חייבים להיות עכשיו כדי שאף קול לא ישאר מתחת לאחוז החסימה או שאפילו קול אחד לא יאבד בגלל שלא חתמתם הסכם עודפים. ככל שתקדימו לעשות את זה ותוודאו שאתם מגבים זה את זה, כך לציבור המוכה והחבול שתומך במפלגות האלה תהיה תקווה. הלוואי שתהיו מסוגלים. יש משמעות ללהגיד את הדברים פומבית. וכמה שיותר מוקדם.

התמונה הזו צולמה ב-7.10 בקיבוץ שלי, נחל עוז, קצת אחרי השעה 12:00. רואים בה את צחי עידן ז"ל, אז עדיין בחיים, ואת עמרי מירן יבדל"א. גלי אשתו של צחי שומרת על הילדים, שאחותם הבכורה מעיין ז"ל כבר נרצחה. עמרי וצחי עדיין בשטח ישראל בשעה הזו. בקיבוץ נחל עוז היו בשעה הזו עשרות מחבלים, וכוח קטן של שמונה גיבורים (ניסן דה-קלו וברי מאירוביץ' מצוות הביטחון של היישוב + שישה לוחמי ימ"ס) מנסה להדוף אותם מתוך רכב ממוגן שכבר חטף RPG. הרבש"צ אילן פיורנטינו, שכן שלי, כבר נהרג. שושי ברוש, שכנה מבוגרת בבית מאחורינו, כבר נרצחה, ובעלה יונתן (יונצ'י) פצוע קשה. יש בשכונה עוד הרוגים ופצועים, ביניהם לוחם הימ"ס האמיץ יעקב קרסנינסקי, שהצוות שלו ישן בקיבוץ באותו סוף-שבוע והציל עשרות משפחות באותו בוקר נורא. אנחנו בשעה הזו עם שתי ילדות, בנות שלוש ושנה וחצי, בממ"ד חשוך, בלי חשמל ואוכל, מאז 6:30 בבוקר. הבית מוקף מחבלים. אין צבא ביישוב, למרות כל הזעקות של התושבים - בתקשורת, בפניות לגורמי צבא, בהודעות נואשות. צה"ל הגדול לא מגיע לקיבוץ, גם אחרי 12:00. במוצב הצמוד אלינו יש בשעה הזו עשרות חיילים וחיילות הרוגים, אבל גם חיילים וחיילות שמצליחים להתחבא ולשרוד. המחבלים בדיוק מתחילים להצית שם את החמ"ל. כוח קטן של חמישה גיבורים, לוחמי יחידת מגלן בפיקודו של חן בוכריס, מנסה בשעה הזו להגיע לגזרת נחל עוז - ונקלע לקרב קשה עם חוליית חמאס על הכביש. חן, קצין האג"מ יפתח יעבץ והחובש אפיק רוזנטל נהרגו. שני הלוחמים האחרים נפצעו. כוח של שמונה לוחמי צנחנים בפיקודו של רועי זבטני ניסה להגיע למוצב נחל עוז, ונקלע לאותו קרב קצת אחרי השעה 12:00, כאשר אחד הקצינים, ידידיה, נפצע קשה בבטן. ההורים שלי, במאמץ משותף, פינו אותו לבית החולים יחד עם שני הפצועים של מגלן, והצילו את חייו. זו הייתה המציאות של נחל עוז ב-7.10. הכוח הצבאי המאורגן הראשון הגיע לקיבוץ בסביבות השעה 13:30, שבע שעות אחרי שהתחילה מתקפת המחבלים. אלינו לשכונה הגיעו חיילים אחרי השעה 15:00, ואת הדפיקה המפורסמת של אבא שלי על חלון הממ"ד, שמענו קרוב לשעה 16:00. אחר-כך הבית שלנו הפך למוקד פינוי שורדים ופצועים, עשרות אנשים התקבצו אצלנו וקיבלו טיפול רפואי ואוכל, עד שהוציאו את כולנו באוטובוס ב-23:00 בלילה. מי שרוצה לדעת עוד, מוזמן להסתכל בעדויות של אנשי נחל עוז ב"פרויקט 710". מאז ה-8.10 המשפחה שלי נלחמת ברצף ארוך, מכוער ונבזי של שקרים והמצאות נגדינו, של אנשים שלא היו בנחל עוז באותו יום ומנסים לטנף את מי שהיה שם, נלחם, חילץ והציל. המאמץ נגדנו נובע מתוך מבוכה של אנשים על כך שראש הממשלה, באותן שעות גורליות, דיבר בטלפון עם ראש ממשלת הולנד, צילם סרטון, ואלוהים יודע מה עוד. אני גאה בהורים שלי שהצילו באותו יום את בר וליאור, זוג מקסים שנמלט ממסיבת הנובה וכמעט נהרג בדרך (mako.co.il/entertainment-cel…). גאה בהם שהצילו את ידידיה (mako.co.il/news-israel/2023_…) ואת לוחמי מגלן, אלון ויונתן. גאה באמא שלי שאחרי שהסיעה את החיילים הפצועים לבית החולים, מיד העמיסה בקבוקי מים על האוטו ונסעה חזרה לשדרות, לחלק מים לאנשים במיגוניות, בשעה שהיא לא יודעת אם אבא שלי הצליח להגיע אלינו ואם אנחנו בחיים. וכן, אני גם גאה בו שהוא ניסה לדווח בשעות הבוקר לכל מי שהוא מכיר בצמרת הצבא על המצב בנחל עוז - מתוך תקווה שצה"ל ישלח כוחות וימנע את הטבח בנחל עוז. הלוואי שמישהו היה מקשיב לו ושולח כוחות בזמן - כוחות שהיו מונעים רצח של 16 אנשים בקיבוץ, מונעים את החטיפה של עמרי וצחי, את הצתת החמ"ל במוצב נחל עוז והמון מעשי זוועה אחרים שהתרחשו באותו יום בגזרת נחל עוז. האמת העצובה היא שאף כוח לא הגיע בזמן למנוע את מעשי הזוועה הללו, אבל בשעה 13:30 הגיעו חיילים גיבורים של מגלן וסיירת גבעתי (אגב, סיירת גבעתי הגיעו בזכות חייל ביחידה, תושב הקיבוץ, שסיפר לחבריו על מחבלים בחצר הבית שלו). הם חברו לגיבורי הימ"ס, וכמובן ניסן וברי האלופים, והתחילו סריקות בקיבוץ. אבא שלי סרק יחד איתם בין עשרות בתים ולבסוף הגיע גם אלינו הביתה בשעה 15:45. הלוואי שלא היינו צריכים, בתור משפחה, להתעסק בטינופת הזו. יש לנו ילדות שעברו טראומה איומה. שכנים וחברים שלנו נרצחו ונחטפו, ובין אלה שנחטפו, חלק לא חזרו בחיים. אבל אנחנו נלחמים על האמת - בין אם זה מול אנטישמים בעולם שמכחישים את השבעה באוקטובר, ובין אם זה מול מניפולטורים ושקרנים פה בישראל, שמנסים למחוק ולעוות את האירועים בגלל סיבות פוליטיות. הדבר הכי חשוב, עכשיו שהחטופים החיים חזרו, הוא להקים ועדת חקירה ממלכתית. כדי לחקור את המחדלים הבלתי-נתפסים של אותו יום, ואת המדיניות הכושלת, השחצנית והמסוכנת שהובילה אליהם. אנחנו לא נפסיק לדבר על זה ולדרוש את זה, כי חקירת אמת של הכשלים והמחדלים היא הצלת חיים. אם זה אומר שימשיכו להפיץ עלינו שקרים ועלילות - נתמודד. אנחנו חזקים. שבת שלום.

Incredibly relevant to the times we live in

מאות אולי אלפי ישראלים תקועים בחו״ל, גם ציוד. והקריקטורה הזאת יוצאת לתלות דגלים בכבישים. הפופוליזם הישראלי גזר עלינו נבחרי ציבור עילגים, בורים, חסרי כישורים, שעדיין, אחרי 1,300 הרוגים, מאמינים ש״פטריוטיות״ עלובה, גרוטסקית, תחלץ אותם. זהו. נגמר הבית זונות

אתם לא יודעים ״מה עוד אפשר לעשות״ למען הצלת החטופים…? אז לכל הפחות - תעצרו עכשיו הכול. ותקראו. מילה במילה. וכשתסיימו לקרוא הכול - מילה במילה - תכתבו בתגובה מה עובר לכם בראש, ואז תלחצו על כפתור הריטווט. כי זה המעט - הכל כך מעט - שאנחנו יכולים לעשות; ואסור לנו - בשום אופן אסור לנו - שלא לעשות זאת. יזם את כתיבת הדו״ח הזה (יחד עם שותפים נוספים): ד״ר אמיר בלומנפלד. ▫️▫️▫️ סיכום מצבם של החטופים החיים בעזה, על פי דוח מיפוי רפואי של מטה משפחות החטופים (אפריל 2025): הערב, גורמים ישראליים הוציאו הבהרה כי 21 חטופים בעזה חיים, וכי 3 נוספים בעלי חשש כבד לחייהם. אלון אהל (24) - פצוע קשה בעין, רואה צלליות בלבד. סובל מפציעות נוספות, כבול, מבודד, ללא אור יום, עם תת-תזונה קשה וחרדה. יוסף חיים אוחנה (24) - סובל מהפרעות עיכול קשות, הקאות ושלשולים עד איבוד הכרה. עבר התעללות פיזית ונפשית, ירידה דרסטית במשקל. אבינתן אור (32) - מוחזק בתנאים קשים, סובל ממחסור במים ובמזון, ירד במשקל, במצב נפשי ירוד. מתן אנגרסט (21) - עבר לינץ' קשה, פציעות חמורות, חשש לנכות, מוחזק בתאים קטנים דמויי כלובים, חקירות אלימות, מצב נפשי קשה. אלקנה בוחבוט (35) - סובל מאסתמה ותת-תזונה, שוהה במנהרה בעומק 40 מטר, מצבו הנפשי הידרדר לאחר שהופרד מחטוף נוסף. זיו ברמן (27) - ממוחזק בנפרד מגלי. הרעבה וחקירות קשות. נפצע בראשו, חומרת האיחוי אינה ידועה. גלי ברמן (27) - מוחזק בבידוד, הרעבה וחקירות קשות. מצבו הנפשי לא ברור. רום ברסלבסקי (21) - סובל מאסתמה, אלרגיות, עקמת, כאבי גב, מתעטש רבות, סובל מפריחה. אין לו משקפיים. ביפין ג'ושי (24) - סטודנט מנפאל. מצבו אינו ידוע, סבל מאלרגיות טרם החטיפה. גיא גלבוע דלאל (23) - עבר התעללות קשה, כבול לפרקים, מורעב, בתנאים תת-קרקעיים קשים, איבד שמיעה באוזן אחת, גיא סבל מצמא קיצוני עד כדי אובדן זמני של יכולת הדיבור, במצוקה נפשית קשה. אביתר דוד (24) - עבר התעללות קשה, כבול לפרקים, מורעב, בתנאים תת-קרקעיים קשים, נזק ראייה בשל היעדר משקפיים, במצוקה נפשית ופיזית חמורה. נמרוד כהן (20) - חייל, עבר עינויים, מוחזק בכלובים ולעיתים בשלשלאות, סבל מדלקת אוזניים ופריחה חמורה, במצב נפשי ירוד מאוד. בר אברהם קופרשטיין (22) - מותש, חיוור, מראה סימני ייאוש. מצבו הרפואי המדויק לא ידוע. עידן אלכסנדר (21) - נראה רזה, סימני מצוקה נפשית. איתן הורן (37) - חולה עור כרוני, סובל מזיהומים קשים, תת-תזונה חמורה, מצבו מסכן חיים. חשש למצוקה נפשית חמורה. שגב כלפון (27) - סובל מ-PTSD, פלטינה ברגל, כאבים קשים, שיעול כרוני, מוחזק בשלשלאות, בתנאים קשים מאוד. חשש למצבו הנפשי. אריאל קוניו (26) - ללא אות חיים מאז החטיפה, עקבותיו לא ידועים. חשש כבד למצבו. דוד קוניו (34) - אות חיים התקבל, אך ללא מידע רפואי. חשש כבד לבריאותו. עמרי מירן (47) - מוחזק במנהרות, מבודד, סובל מרעב וצמא קיצוניים. חשש כבד להידרדרות נפשית. איתן אברהם מור (24) - אות חיים התקבל, אך מצבו הרפואי לא ידוע. ככל הנראה בתנאים קשים. תמיר נמרודי (20) - ללא אות חיים מאז החטיפה, בו נראה מוחזק ללא משקפיים, בפיג'מה, יחף. דאגה עמוקה למצבו. מתן צנגאוקר (24) - מוחזק בחושך מתמיד, תנאים ירודים, חולדות ועכבישים, רעב קשה, ייתכן שהוא נשא מחלת ניוון שרירים. הדוח מציג ניתוח רפואי פרטני של מצבם הגופני והנפשי של 22 חטופים שמשפחותיהם אישרו את פרסום הפרטים. כותבי הדוח סיכמו: "ל-20 מתוך 24 החטופים החיים התקבלו אותות חיים, אך אלה אינם מספקים מידע מלא על מצבם הבריאותי. כל יום נוסף בשבי הוא גזר דין מוות פוטנציאלי עבורם. המוות הזה הוא 'מוות בר מניעה', כלומר מוות שניתן למנוע אותו באמצעות התערבויות יעילות. הזמן אוזל, וכל רגע שעובר מקרב את החטופים שנותרו לסכנת מוות ממשית. יש לפעול בדחיפות להשבתם לפני שיהיה מאוחר מדי". בנוסף להם, יש חטופים חללים שחייבים להגיע בהקדם לקבורה ראויה באדמת ישראל. (C) Hili Kohavi