הקרן החדשה לישראל

אנחנו על זה! הירשמו לניוזלטר שלנו, והישארו מעודכנות ומעודכנים בכל מה שחשוב >> nif.org.il/newsletter/

"אסור לנו לפחד." העיתונאי עבד אבו שחאדה, רגעים לאחר השחרור ממעצר השווא הפוליטי שלו >> ״הם רוצים אותנו מפוחדים. אסור לנו לפחד. אנחנו חייבים להציע אלטרנטיבה. נמשיך במאבק שלנו למען הצדק והשוויון לכולם.״

החברה האזרחית שמה סוף לשנים של רדיפה סדרתית וגזענית נגד האזרחים הערבים. האגודה לזכויות האזרח, שלנו, בקרן החדשה לישראל, יש את הזכות והגאווה לתמוך בה, גרמה למשטרה להפסיק לחקור אזרחים ערבים בטענות מעורפלות של "הסתה", ללא אישור מהפרקליטות. הדרך לשוויון עוד ארוכה, אבל כך נראה נצחון מובהק של החברה האזרחית. @acrionline

כל מי שמחו ונאבקו נגד מעצר שווא של פעיל פוליטי, אתם צדקתם. כל מי שלא נכנעו לתעמולה הארסית שהופנתה נגד מי שמחו על מעצר שווא של פעיל פוליטי - אתן צדקתן. נלחמתם וניצחתן. זה הכוח שלנו.

ובינתיים, משטרה פוליטית על מלא:

מיהו מנהיג? היום לפני 31 שנים נרצח, בידי מתנקש יהודי, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל. רבין, איש צבא לאורך רוב חייו ורמטכ"ל מלחמת ששת הימים, היה גם ראש הממשלה שהעז לזנוח את דרך המלחמה, להגשים במנהיגותו את הנבואה "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת", ולבחור בדרך הקשה, אך זו של החיים: דרך המשא ומתן, ההסכמים המדיניים, השלום והתקווה לעתיד טוב יותר. רק בחודש שעבר ציינו 32 שנים להסכם השלום ההיסטורי עם ירדן, שעליו חתום יצחק רבין, ושאת פירותיו אנחנו קוטפים מאז ועד היום. מנהיגותו של רבין, לאורך כל חייו, ביטאה בראש ובראשונה אומץ. הוא ידע שמנהיגות אמיתית אינה נמדדת ביכולת לצבור כוח או לזכות באהדה, ובטח שלא ביכולת להסית, לפלג ולזרוע פחד, אלא בנכונות לקבל החלטות מורכבות, להעדיף את טובת הציבור על פני טובתו האישית, להתמודד עם ביקורת ולפעול למען תיקון. רבין בחר לקדם שלום גם כשהתנאים היו קשים. הוא הקים ממשלת מיעוט שנשענה על תמיכה מבחוץ, ולקח סיכון פוליטי משמעותי כדי לקדם את דרכו. הוא גם היה הראשון שיישם הלכה למעשה שותפות פוליטית יהודית־ערבית. על מנהיגותו האמיצה, נקיית הכפיים והישרה הוא שילם בחייו. ב־4 בנובמבר 1995 הוא נרצח בשלוש יריות שירה בו הרוצח יגאל עמיר. את מחיר הרצח הנורא אנחנו משלמים כולנו, מאז ועד היום. היום, על רקע החדשות המדאיגות שעולות מכל עבר, ושבוע לאחר הבחירות הגורליות, אנחנו מבקשות מנבחרי הציבור להיזכר במנהיגותו האמיתית והאמיצה של רבין ולהיות לנו למנהיגי אמת. כמו שמגיע לנו. ומעל הכול, היום הזה הוא אזהרה מהבהבת: יצחק רבין נרצח בידי יהודי, לאחר תקופה של הסתה פוליטית חריפה, דה־לגיטימציה והפיכת מחלוקת אידיאולוגית לשנאה אישית. גם היום, כשההסתה והשנאה שוב מאיימות על יסודות הדמוקרטיה הישראלית, אסור לנו לעצום עיניים, להדחיק או להמעיט בחומרת הדבר. צילום: משה שי/פלאש90

מה משותף לנערי הגבעות ולפעילי נוכחות מגינה? רועי קלייטמן מתנועת "בני אברהם" מגיע לאולפן דקות ספורות לאחר עימות אלים עם נערי גבעות בלב ירושלים. בפרק חדש של ״מה עושים עם זה״, הוא מסביר בפשטות איך עובד מנגנון נישול הקרקעות, מדוע "נוכחות מגינה" היא צו השעה ואיך השמאל צריך לחזור ולהתנחל בלבבות.

״הדילמה המונחת לפתחם של נציגי גוש השינוי גדולה בהרבה ממה שנדמה במבט ראשון. החלטתם תשפיע לא רק על הממשלה הקרובה, אלא גם על עתיד הדמוקרטיה בישראל שנים קדימה." קראו את המאמר של מנכ״לית הקרן החדשה לישראל שירה בן ששון >> bit.ly/4ih9NQJ

אם למישהו עוד יש ספק, שימו לב: רוב מכריע בקרב מצביעי גוש השינוי בעד הקמת ממשלה בתמיכת המפלגות הערביות. - 57% ממצביעי ישר! - 89% ממצביעי הדמוקרטים - וכמחצית ממצביעי ביחד וישראל ביתנו - תומכים בממשלה כזו. כך לפי סקר חדשות 13. העם בחר שינוי! אסור לפוליטיקאים לפספס את ההזדמנות ההיסטורית הזו, מנהיגות אמיצה היא צו השעה. קרדיט תמונה: מרים אלסטר/פלאש90

איזה לשכת רה"מ? זו שעבדה עם מדינה עוינת? זו שהדליפה מידע מסווג כדי להשתיק את ההפגנות לשחרור החטופים? זו שסילפה פרוטוקולים מבוקר 7.10? לא יכול להיות.

בשעות גורליות אלה, הדילמה שמונחת לפתחם של נציגי גוש השינוי גדולה בהרבה מהשאלה מי ירכיב את הממשלה הבאה; היא נוגעת ליסודות הדמוקרטיה הישראלית. שירה בן-ששון, מנכ"לית הקרן החדשה לישראל >> אני לא זוכרת הרבה רגעים שבהם ההכרעות הפוליטיות של ההווה נראו לי גורליות כל כך לעתיד של כולנו. זה אחד מהם, ובבסיסו השאלה העמוקה: האם נצליח לבנות כאן שותפות יהודית-ערבית אמיתית, או שנמשיך לדבר על שוויון ודמוקרטיה ובפועל להציב גבולות להשתתפות של אזרחים ערבים בקביעת עתיד המדינה. אני יודעת שהמחיר הפוליטי של שותפות כזו אינו מבוטל, אבל אני גם יודעת שהמחיר של הימנעות ממנה עלול להיות כבד הרבה יותר. ממשלה שתבחר בחיים משותפים לא רק תשנה את המציאות הפוליטית של היום, אלא תוכל להשפיע על פניה של החברה הישראלית לשנים קדימה. ההשתתפות הרחבה של אזרחיות ואזרחים ערבים בבחירות היא סיבה לתקווה. בחברה שחוותה שנים של פחד, הסתה ושבר, הבחירה להגיע לקלפי ולבקש להשפיע על העתיד המשותף שלנו היא מעשה אזרחי משמעותי. החברה הערבית מגוונת, ואין קול אחד שמייצג את כולה. אבל יש כאן דרישה ברורה לשייכות, להשפעה ולהכרה. עכשיו מוטלת על המערכת הפוליטית האחריות לתת לאמון הזה מענה. קשה לבקש מאזרחים להשתתף בדמוקרטיה כאשר שוב ושוב מטילים ספק בלגיטימיות שלהם כשותפים. אי אפשר להזמין אותם להצביע, ובאותה נשימה להסתייג מהאפשרות שיישבו סביב שולחן קבלת ההחלטות. דמוקרטיה נבחנת לא רק בהבטחות לשוויון, אלא בנכונות לממש אותו גם כשהדבר כרוך במחיר פוליטי. האחריות הזאת אינה מסתיימת בגבולות ישראל. היא מחייבת אותנו להתמודד גם עם המציאות בשטחים, עם האלימות הגואה ועם שליטה ממושכת בחייהם של מיליוני בני אדם שאין להם השפעה על השלטון המכריע את גורלם. אי אפשר לבנות עתיד דמוקרטי יציב בלי להתמודד עם הסתירות האלה ולפעול לפתרון מדיני בר־קיימא. בחודשיים הקרובים תידרש מנהיגות ישראלית להכריע אם שותפות יהודית־ערבית היא סיסמה או בסיס לשלטון ולניצחון. אני מאמינה שזו לא רק הבחירה הנכונה - זו גם הדרך היחידה לבנות כאן עתיד דמוקרטי משותף.

היום, לפני 32 שנים, התמלאה הארץ בשמחה ובתקווה. ב-26 באוקטובר 1994, במסוף הערבה שבגבול בין שתי המדינות, התייצבו ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל, וחוסיין מלך ירדן, וחתמו על הסכם השלום ההיסטורי. בשנים שחלפו מאז חווינו הרבה אסונות, מלחמות ומשברים, אבל הסכמי השלום עם ירדן ומצרים הוכיחו את עצמם גם ברגעים הקשים ביותר. וזה כל הסיפור והשאלה היחידה שצריך לשאול היום: האם ישראל הייתה בטוחה יותר אילו מצרים וירדן היו היום מדינות אויב? האם היינו רוצים ויכולים בכלל לשלוח את הילדים שלנו להילחם גם בחזיתות האלה? שלום הוא כח גדול מכל מלחמה. והתקווה היא המנוע האנושי שלא כבה לעולם. היום, רגע לפני הבחירות הגורליות והקריטיות בתולדות מדינת ישראל, נזכור את שתי האמיתות הפשוטות האלה: אין לנו ברירה אחרת מלבד השלום, ואין לנו דרך מלבד התקווה. יכול להיות פה טוב יותר, יהיה פה טוב יותר, ולא בשמיים היא, אלא כאן ובידינו.

בחודשים האחרונים יצאו עשרות פעילות מתנועת "אלנשמיאת" ("האצילות"), שבהן אנו גאות לתמוך, מכפר לכפר, מבית לבית, אל מפגשים בסלונים בבתים ובצריפי פח. הן לא באו לשכנע נשים בדואיות להצביע למפלגה מסוימת, אלא ללמד אותן קודם כול את מה שרבות לא ידעו – שגם להן יש זכות בחירה. ככה נראית אחריות, ככה נראית תקווה >> haaretz.co.il/news/magazine/…

יו"ר הכנסת אמיר אוחנה החליט לבטל את הדיון המיוחד לזכר יצחק רבין שהיה אמור להתקיים היום בגלל הסמיכות לבחירות - כך לפי פרסום של דפנה ליאל. כן, לא מתאים לו שנזכור. שנזכור את רבין, שנזכור את מה שהוביל לרצח שלו, באופן כללי - שנזכור. אבל אנחנו נזכור וזוכרות וזוכרים יום יום. אמיר אוחנה, את הישיבה אולי אפשר לבטל, אבל לא את הכאב, האסון, האחריות והזיכרון. רבין נרצח בידי מי שביקש להכריע בכדורים את עתיד המדינה. כנסת שמוותרת על זיכרון הרצח מועלת בחובתה להגן על הדמוקרטיה. אנחנו נמשיך לזכור, להיאבק בהסתה ולעמוד על הזכות לבנות כאן עתיד של שוויון ושלום. צילום: משה שי / פלאש 90

הטירוף בגדה נמשך. כ־80 מתנדבות ומתנדבים ישראלים ואמריקאים, בהם המועמד הדמוקרטי לקונגרס בראד לאנדר, ופעילי "קול רבני לזכויות אדם" שהגיעו הבוקר לאזור נחלין כדי להגן על הפלסטינים מפני הפורעים המתנחלים במסיק הזיתים - עוכבו על ידי צה"ל, שגם הפך את האזור לשטח צבאי סגור. ולמרות שנציגי הארגון הודיעו לכוחות כי יכבדו את הצו ויפנו את השטח, צה"ל עיכב את כולם לחקירה והם הועברו לתחנת עציון בביתר עילית, בטענה שהפרו צו שטח צבאי סגור. כן, בזה צה"ל נאבק עכשיו: מתנדבים, חלקם מבוגרים, שבאים למנוע אלימות. במקום להגן עליהם מפני הפורעים היהודים, הצבא הופך אותם ל"אויבים". אז גם היום נזכיר כי שום צו צבאי לא יהפוך נישול למוסרי, ושום עיכוב לא יהפוך סולידריות לפשע. הטירוף הזה חייב להיפסק. @RHRIS

ממשלה שבזה לשלטון החוק, או עוד יום בישראל 2026

את המציאות ההזויה של הכפר נבי סמואל שליד ירושלים אי אפשר להמציא. כותבת שירה בן-ששון, מנכ"לית הקרן החדשה לישראל שביקרה שם השבוע >> התארחנו אצל משפחה בכפר הקטן נבי סמואל שרשמית וגאוגרפית נמצא בשטח C, אך בכל מובן אחר - בירוקרטית, אנושית ומוסרית - מרגיש כמו שום מקום. המחשבה על חיי היומיום שם, במובלעת שהיא לא בפלסטין ולא בישראל, היא טירוף. דקה מהבית שאני גדלתי בו - המציאות הפוכה. כך למשל, בחור מהמשפחה המארחת שלנו היה חולה מאוד ונזקק לטיפול רפואי דחוף. אמבולנס ישראלי יכול לעלות אליו לכפר ללא בעיה. אבל שימו לב: לפנות את החולה לבית חולים בישראל - אסור! לפנות לבית חולים בשטחים, תפדלו. אבל, לאמבולנס פלסטיני אסור מלכתחילה להגיע לכפר. מה יעשו התושבים? בלית ברירה יסעו ברכב פרטי. זה מה שאכן עשו אחד מבני המשפחה, הוא הסיע את החולה למחסום ג'יב. על הצעד הזה הוא קיבל קנס של אלף ש"ח כי החולה שכב לא חגור על המושב האחורי באוטו, וכי נסע בנתיב הלא נכון. לקינוח, רישיונו של הנהג נשלל לחודש. כמובן שזו רק דוגמא קטנה אחת לחיים הלא אפשריים בכפר. בבוקרו של הביקור שלנו למשל, בתו בת השש של המארח לא הלכה כלל לבית הספר בשל פקק של שלוש שעות במחסום. ההורים החליטו שילדה בגיל שלה לא יכולה להיות שלוש שעות באוטובוס במחסום רק כדי לנסוע מרחק של קילומטרים ספורים מהבית אל בית הספר. ושימו לב למצב הבא: לתושבי הכפר מותר לרכוש מצרכי מזון רק ברמאללה והסביבה, אבל אסור להם לעשות קניות בכמות של שבוע עבור כל המשפחה, כי במחסום זה ייחשב ככמות מסחרית. כן, כך נראה כיבוש: שלושה סיפורים קטנים, של משפחה אחת, שמתרחשים מעבר לאף שלנו, אפילו במקומות שאין בהם אלימות מתנחלים. אטימות לב, אכזריות ובירוקרטיה מהגיהנום. שחיקה אנושית אחת גדולה. ובשמנו. אגב, אחרי הסיור בכפר פגשנו את מחמוד מונא - בעל חנות הספרים החינוכית במזרח ירושלים שנעצר בעבר עם אחיינו בטענה כי מכרו "חומרי הסתה" לכאורה. ממחמוד שמענו את הקוריוז הבא: בזמן פשיטת המשטרה - שבוצעה באמצעות צו לא חוקי - אחד השוטרים הרים מהמדף ספר. היה זה עותק של "1984" של ג'ורג' אורוול. השוטר התבונן בכריכה ופנה למחמוד: "בוא נראה איך הספר שלך הזה מתאר את אירועי שנת 1948". אז ל-1984 ול-1948 צריך להוסיף גם את 2026: שנה שבה האנושיות, השכל הישר והמוסר הולכים ומתרחקים. שנה שנראית כאילו נלקחה מהדיסטופיות הכי תלושות, אבל למרבה הצער זוהי המציאות שלנו. אני גאה לתמוך בפעילים ובארגונים שלא מוותרים על מציאות אחרת, על סולידריות, אנושיות ופעולה לשלום. *צילומים: גדעון מרקוביץ'

עוטף עזה. 2026. יש תקווה.