🍕 PizzaIDF | Elisha Kuchar

May you be inscribed and sealed for a good year! 🙏🏻 #RoshHashanah

יצאתי מלבנון להפוגה בבית - וזה זמן טוב לשתף ולכתוב קצת על איך זה נראה ומרגיש: מסוף יוני אני נמצא בתעסוקה מבצעית בלבנון עם הצוות שעליו אני מפקד. הצוות שלי רץ ביחד 20 שנה, ממרץ 2006, כולנו בוגרי סיירת גבעתי. עבורנו זה סבב המילואים ה-6 מאז תחילת המלחמה. התעסוקה הנוכחית תסתיים בסוף אוגוסט ובתחילת ספטמבר נחזור כולנו לחיים האמיתיים. זה נשמע ארוך, וגם מרגיש ארוך מאד, אבל בפרספקטיבה של מילואימניק ב-2026 זו לגמרי שגרה ואפילו ברף הנמוך של אורך צו. הצו שלי, למשל, הוא ל-67 יום, והחודש גויסו 2 חטיבות ל-100 ימים. אנחנו ממוקמים באחד הכפרים שצה"ל אוחז בהם עמוק בתוך דרום לבנון סמוך למה שמוגדר 'הקו הצהוב'. הגענו למציאות שברירית ונפיצה של הפסקת אש חדשה שצדדים רבים לה, אחד מהם כולל המשך משימות הגנה סיזיפיות וארוכות שלה שותפים לוחמים רבים רבים, גם אנחנו. זו מציאות שיכולה מאד לבלבל - מצד אחד ביום יום אין לחימה עצימה כמו שחווינו בסבבים הקודמים. מצד שני ברגע אחד, בדיוק כמו שהיה השבוע בגזרה המערבית, הכל יכול להתהפך. יולי -אוגוסט, חם מאד. בעיקר בתוך המבנה שבו אנחנו נמצאים. ברוב הימים מזיעים מהבוקר עד הלילה ומהלילה עד הבוקר. 24 שעות על מדים מלאים ונעליים. אין מקלחות ושירותים. והכי גרוע - אין כמעט קליטה סלולרית. יש נקודה ספציפית בתוך המבנה שאנחנו נמצאים בו שטלפון יוכל לשלוח ולקבל הודעות ווטסאפ, לפעמים קצת יותר. הקליטה שבאה והולכת לפי חוקים לא ברורים היא אירוע - כי למילואימניקים עם משרות תובעניות ועסקים, שחייבים גם לתחזק את החיים בחוץ זו מציאות מאתגרת מאד. את חלק ממשחקי המונדיאל כן הצלחנו לראות חלקית עם כל מיני שיטות שונות ומשונות כולל ראווטר ואנטנה על הגג, אבל היו גם רגעים של שידור שנתקע רגע לפני גול מכריע. אחד הלוחמים שלי הוא ארגנטינאי שכל כך התייסר מהסיטואציה עד כדי כך שליבי לא עמד בזה והחלטתי להוציא אותו באחת השיירות החוצה כמה שעות לפני הגמר. אני מאד גאה במה שאנחנו עושים כאן ואני בטוח שגם הלוחמים שלי. אנחנו מרגישים מאד משמעותיים ובמיקום קריטי ובזמן קריטי. מרגישים את זה היטב כשהשיירה הארוכה חוזרת הביתה ורואים עד כמה הכפרים שהיו בלב הלחימה נמצאים מרחק נגיעה מיישובים ישראלים ואיך בתוך כמה דקות אתה חוצה את הגבול וכבר אוכל שווארמה בקרית שמונה. הקושי של כולנו, לדעתי, הוא כבר בכלל לא במה שמתרחש כאן, אני חושב שהתרגלנו להכל - אפילו לימים שנראים כמו סיוט כמו הלילה שבו הגענו לכאן. הקושי האמיתי הוא בהתמודדות עם מה שקורה בחוץ. בראש ובראשונה זה העומס המצטבר של המילואים על הבית. כמעט כולם פה עם משפחות עם ילדים קטנים. אשתי רוני מנהלת עשרות עובדים ובמקביל לבד בבית ימים ארוכים ביולי אוגוסט עם 3 ילדים בגילאי חצי שנה, 3.5 ו- 6.5. איך עושים את זה? גם בעזרת אוסף מדהים של בני משפחה וחברים שמתייצבים למלא את המקרר בבישולים בכל סבב. בשכונה שלי, הדר יוסף בת"א יש תחושת קהילתיות חזקה שפשוט כל פעם מרגשת מחדש עם הנכונות לסייע כשמתחיל סבב. גם עם הילדים לומדים לאט לאט לייצר יחסים שיפחיתו את הקושי המילואים. הדרך היא להפוך את הימים שאבא כן בבית לעמוסים בחווית וטיולים וזמן משפחתי. וזה עובד הקושי השני, שאני חושב שכולנו חווים, הוא הניתוק מהחיים עצמם והקיפאון שכל אחד כאן חווה בתקופה הזאת במקום העבודה והעסק. גם אני מרגיש את זה. שיתפתי השבוע את חבריי לעבודה בקבוצת כתבי "כאן חדשות" בכך. כל מי שעוסק בחדשות מכיר כמה החשיבות של התמדה ולהיות על הסייקל החדשותי וקשר רצוף עם מקורות זה דבר שהוא קריטי בעבודה שלנו, כמה נתק מביא איתו נזק וקושי לחזור. אבל גם עם זה התמודדנו ונתמודד. בכל תעסוקה יש דיסוננס תמידי בין תחושת גאווה גדולה ושליחות לצד קשיים ואי ודאות במילואים, סבב אחרי סבב, אתה פוגש את האנשים הכי איכותיים, ערכיים ויצירתיים שיש בחברה הישראלית ומתמלא בתקווה, וזה הופך את הקשיים שציינתי לכאלו המתמגדים מול התמונה הגדולה. שבת שלום!