הבועה

📌 עוד טקסט שצריך לקרוא. כל מילה. אין שום תעלומה שצריך לפתור. רעות בן יעקב כותבת בפייסבוק על הכמיהה הישראלית למצוא איזה פרט, מחדל או ידיעה שיסבירו את 7 באוקטובר במקום להסתכל על מה שהיה מול העיניים כל השנים. הכיבוש, העליונות, ההדחקה, והאמונה שאפשר לחנוק עם אחר מאחורי חומות בלי שיהיו לזה השלכות. טקסט קשה, חד וחשוב מאוד. ממליצה לקרוא עד הסוף. ״אני רואה שהתחקיר של שלומי אלדר ורות יובל מרעיד את אמות הספים, ואני חושבת שיש מה לומר על ההרעדה הזאת, או על הספים. לפני הכל אומר ששלומי אלדר הוא עיתונאי שאני סומכת עליו מאוד ומעריכה את עבודתו ארוכת השנים. מה שנראה לי חשוב לשים לב אליו הוא הכמיהה לאיזה מעשה שיסביר, שיבהיר, שיעשה שכל ב״איך זה קרה לנו״, משהו שיפתור את התעלומה הגדולה. ואני חושבת שחשוב לזכור ולהזכיר שאין שום תעלומה. שחזיון השווא של תעלומה שיש להסביר, של התרחשות שלא מסתברת - הוא בסיס הטעות. אבל גרוע מכך, כל זה מבוסס על תפיסת העליונות עצמה, על תודעת הכיבוש. שבעה באוקטובר לא היה יום מחוץ לזמן ולא יום מחוץ למציאות, הוא גם לא היה ואיננו כיום המציאות כולה. מה שהוביל לשבעה באוקטובר הוא לא שראש הממשלה ידע או לא ידע (אם ידע, זה נורא, אם לא ידע, זה נורא), וגם לא איזה קצין שידע מראש או לא ידע. הצורך להוכיח לא ידעתי והצורך להוכיח כן ידעתי הוא אותה האטימות עצמה. כשהתכתבתי עם האחיות שלי באותן דקות ראשונות של מה שאצלי היה לילה ואחותי כתבה שיש אזעקות שלא מפסיקות, אחרי שווידאתי שהם בממ"ד כמובן, וכשאחותי השניה עלתה לשיחה גם והיא בסדר ושאלה למה טילים, עניתי בכנות "טילים כי כיבוש ואפרטהייד". כמובן, זה היה לפני היוודע זוועות היום, לפני התרחשותן. לפני הזוועות שנמשכות כל יום מאז. וזו עדיין הסיבה, וזו היתה הסיבה לשבעה באוקטובר, וזה מה שקורה כי ככה תכננו אדריכלי ה"התנתקות" את הדבר עצמו, וכי כולם בחרו להתעלם, כי ניהול הכיבוש, כי זה לא מה שחשוב כרגע, כי מה את רוצה הצבא לא שם, כי זה מה שקורה בעליונות: לא רואים את האחרים כבני אדם, ובכלל - לא רואים. בסרטו החכם והיפה ושובר הלב של יהב וינר שנרצח באותו יום, הילד, מסופר על בחור עם הלם קרב (סליחה, פציעה מוסרית) שמה שמוזר בו במיוחד הוא שהוא לא מצליח לשכוח מעזה ולשכוח שהיא קיימת ויש בה בני אדם ואיננה רק מקור של צבע אדום. אלה המטורפים של החברה הישראלית היהודית, כולם חוץ מאבא שלו רוצים לעשות לו מה שעשינו לעזה: לשלוח מאחורי חומה. לא לדעת, לא לראות, לא לשמוע. שלא יפריעו לנו. גם הג'נוסייד לא התחיל באוקטובר 2023. הוא התחיל לפני כן, בהזדחלות, בגדה המערבית. וכמובן, הוא גם לא הראשון, כל החיים שלנו תמיד התנהלו בתוך הנכבה. זה לא אירוע היסטורי אלא משהו חדשותי אשר הוחלט בעברית לא לתת לו שמות אלא לקרוא לו "המצב" עד שגם זה נעלם מתישהו ונשאר מין הווייה שמדי פעם מתרחשת ששמה "מלחמה", איכשהו היא נהייתה דבר ישן נושן (רוצים לדעת מתי משהו נעלם מהשיח הישראלי כליל? חפשו אותו אצל שלמה ארצי. ככל שמופיע פחות, ספורדי יותר, זו אינדיקציה מובהקת. מתישהו אלוהים מופיע קצת יותר (אלוהים ו"את" אצל ארצי יש להם תפקידים דומים, ויש אהבה ויש מלחמה ויש מוזיקה (להקה) והמלחמה הופכת למצב עבר ותו לא). אשליית הידיעה או האי ידיעה כמה שיסביר/ירשיע/יצדיק, כמה שיעשה שכל, מבוססת על המחשבה שרק אנחנו כאן, ומצד שני שלמעשים שלנו אין השלכות, אין כלום. כן, אפשר היה למנוע את שבעה באוקטובר, אבל לא שבוע לפני. אילו כל מאמצינו היו מושקעים בניסיון לכפר ולתקן את עוולות הכיבוש - אפשר היה למצוא דרך לחיות. אם אין דרך לחיות, אי אפשר לחיות. זו הידיעה האמיתית שהיתה חסרה, הידיעה על קיומם של עוד בנות אדם, על חייהן האמיתיים, הדבר שאותו רוב הציוניות מנסות להדחיק ואדישות לנוכח חניקתו, וציונים אחרים שואפים לחנוק. אין דבר כזה חיים סטריליים, הם אינם חיים ואין להם תוחלת. יש או לנסות לחיות בשוויון ובהגינות מינימלית, או לעשות מה שאנחנו עושים כל חיינו.״