דודי קפלר dudikepler

ערב תשעה באב. עוד מעט נשב על הארץ, נקרא קינות ונבכה על החורבן. אבל אולי החורבן הגדול ביותר איננו זה שנמצא באבני ירושלים, אלא זה שהשתרש בתודעה שלנו. הגלות הארוכה הצליחה לעשות את מה שלא הצליחו צבאות ולא אימפריות. היא גרמה ליהודי להתרגל לגלות. להאמין שבית המקדש הוא בעיקר זיכרון, שהגאולה היא בעיקר שיר, ושביאת המשיח היא אמונה שצריך לומר עליה "אני מאמין" – אבל לא בהכרח לצפות שתפרוץ אל המציאות. זו גלות מסוכנת יותר מכל גלות גשמית. משום שמי שהתרגל לחושך כבר אינו מחפש את האור. אנחנו מתכננים היטב את הצום: מתי נאכל, כיצד נעבור את היום, ואיך ניכנס לבין הזמנים. אבל האם אנחנו מתכננים גם את היציאה מן הגלות? האם חסר לנו באמת בית המקדש? האם אנחנו חיים בתחושה שמשהו יסודי בעולם עדיין חסר? חז”ל לא אמרו רק "כל המתאבל על ירושלים". הם בחרו במילה "מתאבל" משום שאבל אמיתי מסרב להשלים עם האובדן. הוא אינו מסתגל אליו ואינו הופך אותו לשגרת חיים. כך צריכה להיראות גם הציפייה לגאולה. לא רעיון יפה שמקשט את סידור התפילה, אלא חזון חי שמכוון את המבט, מעצב את ההחלטות ומעניק משמעות לחיים. גדולי ישראל חיו כך. הם אמנם פסעו ברחובות הגלות, אבל מחשבתם כבר שכנה בירושלים הבנויה. הם לא חיכו למשיח כאל פתרון רחוק, אלא חיו בכל יום כאנשים שמכינים את העולם לקראתו. אולי זו עבודת תשעה באב בדור שלנו: להשתחרר מן הגלות הפנימית. להפסיק לחשוב במושגים של הסתגלות ולהתחיל לחשוב במושגים של גאולה. להבין שהמציאות הנוכחית איננה היעד אלא תחנת מעבר. אנחנו איננו עם שנועד לחיות לנצח בגלות. אנחנו בנים שגלו מעל שולחן אביהם, והלב היהודי איננו מבקש רק לזכור את ירושלים – הוא מבקש לשוב אליה באמת, במהרה בימינו.