Ofer Feinerman

כמה הרוגים עוד יידרשו כדי שהציבור הישראלי יבין שאי אפשר להמשיך לתחזק שתי מציאויות סותרות? שני סדרי עולם מנוגדים בתכלית? כמה הרוגים עוד יידרשו כדי שתחלחל ההכרה שאם לא נותרה פה מדינה שמחויבת לאזרחיה, אי אפשר להמשיך להתייצב לשרת את השלטון שהוביל לכך? שהניסיון לאחוז באתוס הישן והמוכר של התייצבות אל הדגל - זה שכולנו גדלנו והתחנכו עליו - הוא כרגע בעוכרינו, כי הוא מונע מאיתנו מלהכיר במציאות ולפעול בהתאם? כמה הרוגים עוד יידרשו כדי שנבין שהמחשבה שאפשר להתנגד לשלטון אבל לשרת בצבא שסר למרותו, היא אשליה שבקצה שלה יש רק עוד הרוגים? עוד מוות? אי אפשר להמשיך לחשוב שהמדינה מנוהלת בצורה פושעת אבל לסמוך על התנהלות הצבא, כאילו שהוא נפרד ממנה. כאילו שהוא מתקיים במציאות אחרת, בלתי קשורה. אי אפשר להמשיך לחשוב שמפקדי הצבא, בשונה משרי ממשלת הטבח, ההפיכה וההפקרה, מחזיקים במצפן מוסרי מכויל. המפקד הכללי של הצבא ידע מראש שהתנאי למינויו הוא עוד ועוד מלחמה - ולעזאזל המחיר: לעזאזל כל הותר לפרסום. לעזאזל החטופים. לעזאזל פשעי המלחמה. אי אפשר להצהיר ״אנחנו לא הממשלה שלנו״ ואז להתגייס להילחם במלחמה שלה. אי אפשר להפגין למען החזרת החטופים ואז להתגייס למלחמה שהורגת אותם. אי אפשר לדעת שמתבצעים פשעי מלחמה ולחשוב שיש דרך לשרת בה בלי להיות שותף להם. אי אפשר להגיד שחייבים להתגייס כדי לא להפקיר את החברים מהצוות, ובכך לאפשר את המשך המלחמה שהורגת אותם. מי שמתגייס כרגע ללחימה לא משרת את המדינה בשום צורה. הוא לא משרת את בטחונה, הוא לא מסייע להצלת החטופים והוא גם לא נמצא שם בשביל החברים מהצוות. מי שמתגייס כרגע לא מציל אף אחד זולת שלטון פושע וקריירה צבאית של גנרלים שמכרו את נשמתם. מי שמתגייס כרגע מתחזק אשליה, מסרב להרפות מסיפור ישן, מסרב להיפרד מאתוס שאבד עליו הכלח. הוא חושב שהוא מתייצב אל הדגל ומסרב לראות שהדגל הזה משמש כרגע רק כדי לעטוף עוד ועוד ארונות.