Shahar Kvatinsky

I’m happy to share that I’m starting a new position as the Dean of the Viterbi Faculty of Electrical and Computer Engineering at Technion - Israel Institute of Technology! @TechnionLive

As the operation in Iran concludes, attention is rightly shifting back to the situation in the Gaza Strip. Hamas has not yet been defeated, and 50 hostages still haven’t returned home. A recent article in Haaretz published harsh allegations: that the IDF is deliberately shooting at civilians near humanitarian aid distribution points and carrying out mass killings. I read this – and I cannot stay silent. Three weeks ago, I came to Israel to participate in a scientific panel. Due to the attack in Iran, the panel was canceled, and flights were suspended. So I did what felt most right – I put on my uniform and joined reserve duty in Gaza. I won’t go into classified details, and to preserve the confidentiality of operational debriefs, I won’t refer to specific incidents. But I will share what I personally saw – not through headlines or intermediaries: 1. Crowds of Gazans storm every aid truck. Some are hungry, others are armed. Hamas takes control of many of the trucks. IDF soldiers are not there to distribute food – they are trying to stay alive and protect themselves. 2. There is absolutely no order to shoot civilians. On the contrary, great efforts are made to avoid harming innocent people, both in written protocols and in actions on the ground. 3. The situation in northern Gaza is chaotic. Unlike the south, there are no organized distribution centers – leading to looting, danger to both civilians and soldiers, and complex scenarios that require commanders to make split-second decisions under extreme uncertainty conditions. 4. Every exceptional incident is seriously investigated. I’ve had the chance to witness several debriefings and was positively surprised by the professionalism and integrity of both investigators and those being questioned. The discourse was focused, sincere, and driven by a desire to improve, learn, and uncover the truth. 5. The reality is far from black and white. This is a war fought in areas filled with civilians, with hostages hidden inside homes and tunnels, and Hamas operating under the protection of the civilian population. There are no “clean” solutions – only difficult moral dilemmas. Is everything perfect? Of course not. When reservists are serving for months, when decisions must be made under pressure and combat conditions, and when the situation is this complex – mistakes happen. But there is a vast difference between a mistake and an immoral policy. Criticism is legitimate. Asking questions is essential. But spreading lies about soldiers receiving “orders to shoot deliberately civilians”? That crosses a moral line. It hurts not only the truth – but also those who risk their lives so that the truth can be heard.

ביישוב שלנו מתקיימת כבר מעל שנתיים מחאה קשה נגד עמיחי שיקלי ומשפחתו. הפגנות מול הבית. קריאות של “בוגד”, “רוצח”, “תומך אנסים”. הילדים שלו – כולם בגילאי בית ספר יסודי – הפכו ליעד. בימי המחאה על הרפורמה המשפטית, חלק מהמוחים ליוו את הבן שלו לבית הספר ב-7 בבוקר, ורמזו לאשתו שמקום העבודה שלה “עשוי להיפגע”. וזה קורה כאן. אצלנו. בתוך קהילה קטנה. ועדיין, אני אופטימי. למרות שהמחאה הזו אלימה ומכוערת. למרות שהיא לא שואפת לשכנע אלא להשתיק. למרות שהיא שורפת קשרים, פוגעת בילדים, ובונה חומות של שנאה – אני מאמין ברוב השפוי. כי הרוב המכריע של תושבי היישוב – מתנגד לזה. חנתון הוא יישוב מגוון. מעל 80% הצביעו למפלגות האופוזיציה. רובם הגדול לא מסכים עם שיקלי פוליטית – אבל גם לא מסכים לערב ילדים, משפחות וחיי קהילה בוויכוחים הפוליטיים. הוויכוח – לגיטימי. הכאב – מובן. אבל להטיח שנאה על ילדים? להפגין מול הבית כל שבוע? לרדוף את אשתו בעבודה והילדים בבית הספר? זו לא מחאה. זה איבוד דרך. ההתארגנות שנקראת בטוויטר “שכנים מודאגים של עמיחי שיקלי” מונה בקושי חמישה אנשים. מתוך אלף תושבים. וזה כל הסיפור. הרוב – גם אם לא מצביע לשיקלי – רוצה שיח, לא שנאה. רוצה לגור פה יחד, לא לנצח את השכן. אני מקווה שהמוחים האלה יעצרו רגע ויקשיבו. להורים האחרים. לשכנים. לילדים. ואם לא – אז שידעו: הם מיעוט קולני. והרוב שותק – אבל לא תומך. ולכן, גם היום – אני אופטימי. כי חברה בריאה זה לא חברה בלי מחלוקות. זו חברה שבה מתווכחים – ונשארים שכנים. שבה אפשר להגיד "אני לא מסכים איתך", בלי להגיד "אתה לא רצוי פה". וכולנו רצויים. באמת.

כמה נקודות נוספות, בעקבות הערות ושאלות שעלו בדיונים בעקבות הציוץ הקודם שלי (ברשת המתחרה): 1. את שבעה באוקטובר ומה שהוביל אליו חייבים לחקור בצורה רצינית ובלתי תלוייה. חייבת להיות ועדת חקירה שתחקור גם את מערכת הביטחון וגם את הדרג המדיני, בדגש על התגבשות הקונספציה. 2. ועדת חקירה שתמונה באופן בלעדי על ידי יצחק עמית לא תהיה וועדה בלתי תלוייה ולא תזכה לאמון של רוב העם. 3. כל מי שרוצה שסעיף 1 באמת יתקיים מתוך מטרה להגיע לחקר האמת ומתוך כוונה לשפר ולמנוע מחדלים עתידיים, צריך לשאוף לפשרה שתוביל להקמת וועדת חקירה רצינית ולא פוליטית. יש כל מיני הצעות לא רעות איך לעשות את זה. 4. ריבוי דעות, ויכוח ודיון הם לב ליבה של הדמוקרטיה והם המתכונת הכי טובה לקבלת החלטות איכותית. הקונספציה התפתחה בגלל קונפורמיזם (בדרג המדיני והבטחוני, בעידוד התקשורת) - המחשבה שחמאס הופך לארגון פרגמטי שרק רוצה שקט וביטחון כלכלי ולכן צריך לרפד אותו במזוודות של כסף לא הייתה גחמה אישית בלעדית של ביבי (אבל הוא בהחלט הוביל אותה לאורך שנים). מי שאתגר את הגישה הזו נתפס כקיצוני והזוי. 5. הצגת הדעה שכנגד כלא לגיטימית היא הדרך הכי מהירה לחזרה לקונספציה ולקבלת החלטות גרועות שיובילו לנזק לשנים. 6. הדרך להתמודד עם הדעה שכנגד היא באמצעות עובדות, נימוקים והקשבה.

אם כבר חזרנו מלא מלא לשישה באוקטובר, בואו נחזור גם על כמה עקרונות יסוד: 1. אפשר לבקר את מערכת המשפט ולתמוך ברפורמה משפטית בלי לרצות להרוס את המדינה. כן, יש בעיה באיזון בין הרשות השופטת לשאר הרשויות במדינה. לא כל מי שרוצה לתקן את זה מעוניין בהחרבת המדינה. 2. ממשלה יכולה להדיח ראש שב"כ ויועצת משפטית. זה דבר בסיסי בדמוקרטיה ומעוגן בצורה מפורשת בחוק. במיוחד במצב של חוסר אמון ולעומתיות ולאחר הכישלון של השב"כ לחזות ולמנוע את שבעה באוקטובר. 3. יש איומים ביטחוניים אמיתיים – איראן בוחשת בכל מה שקורה סביבנו, הסיפור בסוריה לא ברור ועשוי להביא לחזית נוספת, לבנון במצב שברירי, 59 חטופים עוד בשבי, החלאות שביצעו את השבעה באוקטובר עוד לא הוכרעו בצורה מהדהדת שתמנע את הפעם הבאה. 4. רוב המפגינים הם פטריוטיים שחווים חרדה אמיתית. הם רוצים ניצחון במלחמה, רוצים להחזיר את כל החטופים ודואגים באמת לעתיד של המדינה. אסור לזלזל בהם או בכוונות שלהם. 5. התנהלות הקואליציה (גם בצורת השיח והטון וגם במעשים) מעמיקה את הפילוג ואת החרדה. השרים ממשיכים להחזיק משרדים מיותרים (מסורת, מורשת, חוסן לאומי, מעמד האישה והרשימה עוד ארוכה) ומסרבים לתת דוגמה אישית, בזמן שהמיסים עולים והחוב הלאומי גדל. התעקשות של החרדים לא להתגייס גם אחרי שבעה באוקטובר ובזמן שהציבור המשרת קורס תחת הנטל היא חצופה ומשדרת שלא אכפת להם מכלום חוץ מעצמם. 6. הדיבור על מלחמת אחים הוא חסר אחריות ואסור שיהיה חלק מהשיח. 7. האחריות היא בראש ובראשונה על הממשלה ועל העומד בראשה. 8. הגענו לתקופה הכי מורכבת בתולדות מדינת ישראל כשמה שיש לנו זה עם של אריות, אבל הנהגה כושלת ואלטרנטיבות עלובות. 9. כל אחד מאיתנו צריך לקחת אחריות כדי שהעסק לא יישבר. זה רק בידיים שלנו.

ד"ר סבסטיאן בן דניאל המכונה @brown_johnbrown הוא מרצה למדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון. הדעות שהוא מביע בתקשורת וברשתות מחליאות. הציוצים שלו נוטפי שנאה כלפי מי שחושב אחרת ממנו (לרוב תוך הצמדת הכינוי "מפגר" למי שמחזיק בדעה שונה משלו) ובעיקר כלפי חיילים, דתיים ומתנחלים ("אוכלי המוות ממכינת עלי"). הוא מאשים שוב ושוב את צה"ל בפשעי מלחמה, כולל השוואה לנאצים ("מחנות ריכוז" הוא קורא לבתי המעצר בישראל) וטוען כי "חיילי צה"ל מחונכים לרצוח ילדים". משום מה הוא צבר קהל אוהדים לא קטן. מסתבר שיש סחורה לתועבה הזו. בעקבות מחאה של מעל 1000 סטודנטים בבן גוריון, הנהלת האוניברסיטה החליטה להשעות אותו. תראו, זו אולי דעה לא פופולרית, או קצת מורכבת, אבל בעיניי זו טעות גדולה של ההנהלה. אחת לכמה זמן, צומחת שערורייה חדשה לגבי מרצה שמתבטא בצורה שערורייתית. פעם זה אסא כשר קורא למתנחלים "כופתאות עכורות", פעם זה מרצה בטכניון שמכנה את האזרחים בעזה "חולדות" או אומר שהחרדים הם חלק מ"כת". כל פעם איזה כוכב או כוכבת חדשים שמתבטאים בצורה פרובוקטיבית ושולפים דעה מעומק השוליים הסהרוריים של החברה הישראלית. הדעות האלה מחליאות ומגעילות ואין להן מקום בשיח הציבורי. גם אנשים חכמים שמתמחים בנושא מסויים מחזיקים לפעמים דעות אינפנטיליות או חשוכות בנושאים אחרים (ולפעמים אפילו בנושאים שבתחום עיסוקם). הם דרך אגב לא שונים מכל בעל מקצוע אחר. גם רופאים, מורים, עורכי דין או נהגי משאית מחזיקים לעתים בדעות טיפשיות או מתועבות. אולם כל עוד בן דניאל או בראון או איך שתרצו לקרוא לו, משאיר את הדעות המאוסות שלו מחוץ לכיתה, מלמד את החומר ומתייחס לכל הסטודנטים באופן הוגן, אז שיחשוב ויגיד מה שהוא רוצה, כל עוד זה במסגרת החוק. אין זה אומר שמותר לזלזל במה שמרגישים סטודנט או סטודנטית שיושבים בשיעור, בפרט אם הם משרתים במילואים, איבדו חברים או קרובי משפחה, או שייכים למגזרים שהוא אוהב להשמיץ. האחריות שלנו כמרצים היא כן לשקול את ההתבטאויות שלנו, גם מחוץ לכיתה. אבל ניסיון למשטר את הדעות של חברי הסגל הוא מדרון חלקלק שנזקו גדול מתועלתו.