Nitzan Raviv

ברשימת הליכוד אחרי נתניהו מככבים מורשע אחד, נאשם בשוחד אחד, שני חשודים בפלילים, ואחד שוועדת חקירה ממלכתית הטילה עליו אחריות אישית לאסון בו נהרגו עשרות אנשים. וזו רק ההתחלה. סיכום תמציתי לטובת מי שעוד מתלבט אם להצביע מחל. 2. אלי כהן. חשוד בפלילים בפרשת הדרכונים. על פי החשד, בתקופתו הפך משרד החוץ לדלפק הנפקת דרכונים דיפלומטיים למקורבים, לרבות יאיר נתניהו. נמצאה תשתית ראייתית נגדו והתיק הועבר להחלטת הפרקליטות. 3. אמיר אוחנה. נמצא נושא באחריות אישית לאסון מירון, שבו נהרגו 45 יהודים חרדים. לא הסיק מכך מסקנות אישיות בטענה שאחריות אין פירושה אשמה. הפך את הכנסת ממנגנון פיקוח על הממשלה לכלי שרת בידיה, למשל כשבחר (חרף פסיקה בג"ץ) להשאיר את מדינת ישראל ללא מבקר מדינה כדי לשמור את התפקיד לעורך דינו הפרטי של נתניהו. בתקופתו תועדו עימותים אלימים בין משמר הכנסת למשפחות שכולות. 4. יריב לוין. אחראי להסתערות על מערכת המשפט ולטריפת המדינה למערבולת של עימות פנימי שסופה בטבח ה-7 באוקטובר. ניהל מערכת התשה כנגד המערכת שעל תפקודה הוא מופקד. יצר במו ידיו מחסור בשופטים בכל הערכאות עד כדי כך שנאשמים ברצח השתחררו למעצר בית כי לא היה הרכב פנוי לדון בעניינם. ממובילי ומנסחי הדפוס של הפעלת כוח שלטוני כדי לנקום במדינת ישראל. 5. מירי רגב. בתקופתה נרשם שיא של 20 שנה בקטל בדרכים. קידמה מינויי מקורבים במשרד התחבורה ועיקרה את המשרד מגורמים מקצועיים. שהתה בחופשה פרטית במקסיקו בזמן הטבח, ומשרדה הפעיל את תכניות החירום באופן כושל ואיטי. לא ראתה לנכון להתפטר בעקבות פרשת פליי דובאי ומה שנחשף בעקבותיה. בתחקיר "המקור" נחשף כי הקדישה חלק ניכר מפועלה לדירוג פעילי ליכוד ורשויות לפי יכולתם לסייע לה בפריימריז ותיעדפה אותם בהתאם. שהתה לפחות 118 ימים בחו"ל במהלך כהונתה. אמרה שלא תתנצל על אף נסיעה ושאילו יכלה, הייתה טסה יותר. 6. ישראל כ״ץ. שר ההשתמטות. הציג וקידם מתווים המשמרים דחיות ופטורים לחרדים למרות צורכי המערכת שעליה הוא מופקד. הרמטכ"ל זמיר הזהיר שהחלטתו לעצור מינויים בצבא תפגע בכושרו. בשיא העימות הרמטכ"ל הגיע לפגישה איתו ולא הורשה להיכנס. 7. גדעון סער. ב-2022 אמר שנתניהו מסכן כל מה שנבנה כאן ב-74 שנות קיום המדינה. ארבע שנים אחר כך כבר ישב באולם בית המשפט כדי לעודד את נתניהו בזמן עדות מנדלבליט. ייזכר כדוגמה מובהקת לפוליטיקאי שהחליף עמדה תמורת כיבודים ותיקים. 8. אופיר כ"ץ. כיו״ר הקואליציה הקדיש את כוח החקיקה שלו לבניית חומות הגנה סביב ראש המפלגה, לרבות באמצעות חוקי יסוד. בשיא המחאה הודיע שהממשלה לא תשנה דבר בעקבותיה. 9. טליק גואילי. אין רקורד ציבורי. 10. יואב קיש. בתקופתו נרשמה הידרדרות חדה בהישגי תלמידי ישראל במבחנים ארציים ובינלאומיים למרות גידול בתקציב משרד החינוך. רק 3% מתלמידי כיתה ט' עמדו ברף שנקבע במדעים. ניסה לאסור את פרסום הנתונים בטענות שונות. פעל להדיח את מנכ"ל ראמ"ה בגלל התעקשותו לפרסם את תוצאות המבחנים. העדיף חיזוק העיסוק ביהדות גם במוסדות חילוניים, לרבות חוזר ייעודי להנחת תפילין בבתי ספר ממלכתיים. נכון לספטמבר 2026, לא הגיש הצהרת הון למבקר המדינה מתחילת הקדנציה, למרות תזכורות רבות שקיבל. 11. יעקב ברדוגו. המעבר מעמדת מגיש בערוץ 14 למשוריין של נתניהו מבטא את תמצית הזיקה בין השניים. שרי הליכוד עצמם העלו נגדו טענות לאיומים, ולוין האשים אותו בניסיון סחיטה, שאף זכה לבירור משטרתי. 12. מיקי זוהר. חשוד בפלילים בפרשת השחיתות בהסתדרות. היה מעורב בניסיון למנות את יאיר נתניהו לתפקיד בהסתדרות הציונית. התנגד לשימוש במילה "טבח" לתיאור 7 באוקטובר, בטענה שמדובר בהתקרבנות. 13. אלמוג כהן. ועדת האתיקה של הכנסת קבעה שהתבטאויותיו משפילות ופוגעות בכבוד הכנסת, ושאפשר להבין חלק מהן בהקשר גזעני ושוביניסטי. לאחר שמונה לסגן שר במשרד ראש הממשלה, נמצאו ביומנו 115 ראיונות בתקשורת ורק שתי פגישות הקשורות לבינה מלאכותית עד סוף 2025. נתבע בסך 2.6 מיליון ש"ח בטענה שקשר את שם התובע לפרשת הקצין המתחזה לאחר עיסוק מרובה בנושא ברשתות החברתיות. 14. עמיחי שיקלי. במסגרת פועלו נתן לגיטימציה לימין הקיצוני באירופה. הקונגרס היהודי-אירופי גינה אותו, ויהדות בריטניה זעמה עליו כשהזמין לישראל את מי שכינו בריון. הצביע נגד עסקת החטופים בינואר 2025. 15. אלישע מדן. אין רקורד ציבורי. 16. דוד פטר. אין רקורד כנבחר ציבור. 17. משה סעדה. משווה לעצמו מעמד של חושף כשלים במערכת, אבל בגזר הדין בפרשת רונאל פישר הטיל בית המשפט ספק במהימנות עדותו. 18. חיים כ"ץ. מורשע בפלילים בעבירה של קשירת קשר להשגת מטרה כשרה באמצעים פסולים, לאחר שהסתיר קשרים ואינטרסים בהליך חקיקה. מה שלא מפריע לו לשוב ולבקש את אמון הציבור כעת. מחזיק בארבעה תיקי שר בממשלת הטבח. 15 מבין השמות הכלולים ברשימה זו תמכו באי הסרת חסינותו. 19. דודי אמסלם. הסתבך בעימותים סביב מינויים בחברות ממשלתיות; מנהלת רשות החברות שהתפטרה תיארה לחצים למינוי מקורבים וחיסולי חשבונות. עסוק באופן כפייתי במוצא, עדה וגזע, ואמר בין היתר שכמעט כל הגזענים אשכנזים ושכמו בדרום אפריקה "בסוף הלבנים הפסידו". אמר שביקור בניר עוז הוא עניין של נימוסים ושאינו חשוב כרגע. את היועמ"שית ובית המשפט כינה אנטישמים. הצביע נגד עסקת החטופים בינואר 2025. באוקטובר 2025 עדיין דווח שלא הגיש הצהרת הון למבקר המדינה. 20. אתי עטיה. צל של חיים כץ וככזו הצביעה בעד אי הסרת חסינותו. 21. בועז ביסמוט. מחליפו של יולי אדלשטיין שהודח מתפקידו כיו"ר ועדת חוץ וביטחון במהלך המאבק על חוק הגיוס. קרא להפסיק מעצרי משתמטים חרדים הגם שהרמטכ"ל הסביר שאכיפה נחוצה למילוי השורות. המכון למחקרי ביטחון לאומי קבע שהמתווה שלו מסכן את הביטחון הלאומי. 22. דוד ביטן. נאשם בפלילים, בין היתר בשוחד, מרמה והפרת אמונים. חלק מהשוחד שבו הוא מואשם ניתן לפי כתב האישום כשכבר כיהן כחבר כנסת וכיו"ר הקואליציה. משפטו נמצא בשלב ההוכחות. 23. שלמה קרעי. קידם חקיקה שפוגעת בעצמאות התקשורת החופשית ומגדילה את השפעת השלטון עליה. כשל שוב ושוב בניסיונותיו המתוקשרים להדיח את היועמ"שית, לסגור את גל"צ והתאגיד ולהדיח את יו"ר הדואר. ביקורת נמתחה על תפקודו במהלך ה-7 באוקטובר הגם ששהה בעוטף עם רכב ממוגן וחמוש. שבוע אחרי הטבח קידם תקנות לשעת חירום, שהיו מסמיכות אותו להורות למשטרה לעצור אזרחים שהפיצו ידיעות הפוגעות "במורל הלאומי". 24. ניר ברקת. הגיע למשרד הכלכלה עם הבטחה להוריד את יוקר המחיה. תוכניתו "הסל של ישראל" זכתה לביקורת כהוכחה לאוזלת ידה של הממשלה בטיפול ביוקר המחיה. רשת קרפור הייתה היחידה שניגשה למכרז וקיבלה בתמורה קמפיין במימון המדינה בהיקף של כ-50 מיליון שקל לשנה. 25. גילה גמליאל. שרת המודיעין בזמן טבח 7 באוקטובר. בבדיקת פעילותה ברשת תועדו כמאה פוסטים על איראן, כאילו היא שרת הביטחון. במקרה אחד אפילו חתמה כך בספר האורחים של יד ושם. זכורה גם בכך שהפרה את הסגר בתקופת הקורונה. שנים ארוכות בפוליטיקה עם רקורד הישגים מועט ביותר.

עמית סגל: "נס גדול היה שם" מיכאל שמש: "עם שחי כל רגע בנס" צבי יחזקאלי: "נס גדול לעם ישראל" נועם אמיר: "מזל שיש לנו השגחה עליונה" אפרת ברינר: "הודיה על הנס שהתרחש באוויר" שמעון ריקלין: "יום של נס" מגי טביבי: "נפתח במזמור לתודה" מה זה אומר עלינו כחברה כשעיתונאיה עוברים מתיאור המציאות לפירוש תאולוגי שלה? מישהו יכול לדמיין את חיים יבין פותח כך מהדורה? מוטי קירשנבאום? דניאל פאר? יואל מרקוס? ישעיהו בן פורת? והבעיה שלי היא לא עם היותם דתיים או עם עצם האמונה שלהם אלא עם עיתונות שמוותרת על האתוס האפיסטמי שלה. כל המקצוע בנוי על הטלת ספק, מה קרה, למה, מי עשה מה, מי אחראי ומה הראיות. לא מה רצה הקב"ה. אנחנו הולכים אחורה.

אם לימוד תורה הופך עכשיו ערך יסוד חוקתי במדינת ישראל, אז כל ישיבה רפורמית, כל בית מדרש פמיניסטי, כל חוג אקדמי לביקורת המקרא וכל מדרשה חילונית שעוסקת במעמדו של אלוהי ישראל בפנתאון הכנעני יוכלו לטעון שגם תלמידיהם התמסרו ללימוד התורה, ומכאן זכאים לפטורים מחובות אזרחיות בשם אותו ערך חוקתי. עד מהרה השאלה מי נחשב לומדי תורה תידון בערכאותיה של המדינה הציונית, ולמדינה לא יהיה מנוס מלהודות שלימוד תורה הוא לא יותר משם קוד להסדר מונופוליסטי לטובת האורתודוכסיה החרדית ורבניה השפלים, שנועד להלבין שליטה פנימית, השתמטות וטפילות. בקיצור, זה גול עצמי.