Oren asher

האנשים שחיים במערב מפתחים תודעה נורמטיבית ומוסרית, ולכן הם סקרנים לגבי פתולוגיות קיצוניות שמתגלות בקרבם. משום כך מצליחות סדרות על רוצחים סדרתיים, וכאשר אנחנו מזדעזעים עד עמקי נשמתנו מפיגועים המוניים, כמו ירי בבתי ספר או במועדון לילה, אנחנו מנסים גם להתחקות אחר המניעים של האירועים הללו. אלו דברים נוראיים בסטנדרטים שלנו, אבל הם מגיעים על רקע תרבותי מוכר ומובן לנו. לכן אנחנו יכולים לנסות לזהות בהם דפוס שמפנה אותנו לסיבתיות פסיכופתולוגית. למשל, גם לרוצחים סדרתיים יש קורבנות מסוג מסוים, שמתקשרת לדברים כמו נטיה מינית או היסטוריה אישית כלשהי. אבל כאשר אנחנו, יהודים ומערביים, רואים את מה שקרה בשבת, המלים נעתקות. ולא סתם. אין לנו שפה לזה. זה לא מתיישב עם שום מערכת מושגית מערבית. אף אדם במערב לא יכול להבין את התופעות האלה, כולל היסטוריונים של מלחמה, שמכירים היטב אלימות אכזרית. זה לא שייך לשום קטגוריה מערבית. לא סאדיזם, לא פסיכופתולוגיה, לא אלימות, לא מלחמה, לא אכזריות, לא שנאה, לא סכסוך לאומי. כלום. למושגים האלה יש מובן במערב, יש להם משמעות, אבל היא לא שייכת למה שקרה באותו טבח. אם מישהו בצוות הקרבי בכל צבא מערבי, ובוודאי צה"ל, היה מנסה לעשות זוועות כאלה, הצוות שלו היה יורה בו כדי לעצור אותו. אם מישהו במערב רק היה אומר שהוא רוצה לעשות משהו כזה, הוא היה נשלח מיידית לאבחון פסיכיאטרי, וגם הפסיכיאטר היה חסר אונים. הוא מעולם לא שמע דברים כאלה. זה מחוץ לסקאלה גם של הפתולוגיות הקיצוניות ביותר שלנו. אבל זה עוד לא הכל. הפתולוגיות במערב הן הפרעה נפשית שנמצאת מחוץ לנורמה החברתית בכל מובן. אבל כשמחבלי החמאס מצלמים את עצמם ומעלים בגאווה לרשתות החברתיות, אנחנו מבינים שהזוועה שהם מבצעים, שהיא כל כך קיצונית שהיא מחוץ לשפה שלנו, היא בשבילם נורמה חברתית. מה שנמצא מחוץ לשוליים הכי קיצוניים בתרבות שלנו, הוא ערך מרכזי בתרבות שלהם. מקבלים עליו פרסים, לייקים, שיתופים, התלהבות, עידוד. הזוועה שהיא מעבר למילים שלנו, זוכה אצלם לאות כבוד. לכן, אגב, אנחנו אוטומטית משווים לדאע"ש. כי הדברים מהדהדים את התגובה הרגשית שהייתה במערב מול סרטוני ההוצאה להורג של דאע"ש, שהדגימו שיש כאן ארגון ואנשים שמתגאים במשהו שעובר את גבול המלים שלנו – והוא בכלל הנורמה שלהם. ואם אין לנו מלים לזוועה, איך אפשר בכלל לתאר חברה שאלו היסודות הערכיים שלה? אבל האמת היא שחמאס גרוע מדאע"ש. קודם כל כי המעשים שנעשו בטבח חורגים גם מהזוועות של דאע"ש. ושנית, כי דאע"ש השתמשו בצילום ההוצאות להורג ככלי תעמולתי, לרוב עם כיסויי פנים. מפלצות החמאס, לעומת זאת, תיעדו את עצמן ברשתות החברתיות כדי להתגאות. בלי פונקציה פוליטית. עניין סוציולוגי נטו. להראות למשפחה ולחברים. אז בלתי אפשרי לנו להמשיג את החברה הזו, זו תועבה שהיא מעבר למלים – אבל גם אסור לנו לעצום עיניים. כי החברה הזו נמצאת לא רק מעבר לגבול המושגי שלנו, אלא גם מעבר לגבול הפיסי שלנו. היא שם והיא ממשית. ישות מפלצתית שאין לנו ולמערב שום דרך להבין. ואם אנחנו לא נעצור אותה, היא לא תעצור. זו משימתנו היום.