הודאה בטעות, או חשבון הנפש הליברלי לאורך שנים רבות התגאיתי בכך שתפיסת העולם הערכית והפוליטית שגיבשתי עוד בשנות הנעורים החזיקה מעמד כתפיסת אמת. לא שהיא לא נזקקה לעדכונים פה ושם בהתאם לנסיבות הקונקרטיות, אלא שיסודותיה נשארו איתנים ויציבים ולא דרשו שינוי. לצערי, בשנים האחרונות נאלצתי לבחון היבט אחד בה מחדש. ה-7 באוקטובר גרם לישראלים רבים זעזוע עמוק. אני חייב להודות שאינני נמנה עמם. אירועי ה-7 באוקטובר עצמו לא זעזעו אותי ולא השפיעו על הנחות היסוד שלי. אמנם לא חזיתי מראש את חוסר האונים של מנגנוני הביטחון שלנו, וגם לא ציפיתי, אודה ביושר, לרמת האכזריות של החמאס (כאן מהתלת בי האופטימיות הרגילה שלי והאמונה בטבע האדם), אך עצם המתקפה לא הפתיעה אותי כלל. בניגוד לרבים כאן, החל מפברואר 2022 הסתובבתי עם המודעות לזוועות מלחמת העולם המתפתחת והתחושה שהזליגה של המלחמה הזאת גם לחזית שלנו בלתי-נמנעת. כך שב-7 באוקטובר קרה דבר שידעתי שיקרה בדרך זו או אחרת. גם לא הייתי שותף לתחושות האפוקליפטיות של הציבור כי לא חשבתי ואינני חושב שהחמאס לבדו מהווה סכנה אסטרטגית לישראל (אם כי, כפי שהסברתי כמה פעמים, ההימנעות מהחיסול הטוטלי של החמאס בעקבות הטבח מהווה סכנה אסטרטגית בגלל האפקט הפסיכולוגי-הרתעתי שלה), בשל שיקול פשוט שישראל חזקה אלפי מונים מהחמאס. השינוי בהערכת המצב שלי התרחש כחודשיים אחרי האירוע. ואינני מדבר כאן על השינוי הפוליטי (סביב ה-7 באוקטובר רציתי להצביע עבור לפיד והסרתי את תמיכתי בו בסוף נובמבר אחרי שהוא הצטרף לצעדה של "בכל מחיר"), אלא על הערכת הסיכונים האסטרטגיים. והדבר שגרם לי לשינוי הוא זיהוי הגל האנטישמי הרצחני דמוי-הנאצי שהתחיל לעלות ברחבי העולם. יש לומר שהישראלים שמצאו את עצמם ב-7 באוקטובר במדינות המערב מיד התריעו לגבי הבאות. כבר אז הם חשו את גל הרגש הרצחני, במיוחד סביב הקמפוסים. לפעמים, כאשר מגמה חברתית-פסיכולוגית חדשה עדיין בחיתוליה, לאלה שחווים אותה באופן בלתי-אמצעי קל לזהות אותה באופן אינטואיטיבי, למרות שברמה הרפלקטיבית קשה להגדיר את מה שקורה או לשכנע את מי שנמצא רחוק. וכך לנו, הישראלים, היה קשה לתפוס באותם הימים את מה שהיהודים והישראלים באמריקה ואירופה כבר ידעו. אבל אחרי כחודשיים ניתן כבר היה לזהות את התעמולה האנטי-ישראלית והאנטישמית דמוית-הנאצית - טוטלית, ג'נוסיידית - בטוויטר. ואז, כאשר ראיתי את מה שעולה משם, הבנתי שאנחנו עומדים בפני אירוע בעל משמעות היסטורית, גם אם אותו שיח טרם חדר למיינסטרים. התפתחות זו סתרה בצורה משמעותית את מה שהאמנתי בו רק תמול שלשום. אמנם, שלא כמו רוב הישראלים, הייתי מצויד בידע טוב יותר לגבי התבניות הפסיכולוגיות והאינטלקטואליות של האנטישמיות. אבל הייתי שותף, כמו רוב הישראלים ואפילו יותר מהם, לתחושה שהאנטישמיות היא עניין העבר, תפיסה המתיישבת מאוד הן עם התפיסה הליברלית שלי והן עם התפיסה הציונית. מי שדיבר אתי לפני כן יודע שטענתי כי האנטישמיות בעולם המודרני כבר איננה רלוונטית בעולם המפותח, ושאפילו הכוחות הפאשיסטיים מנסים למצוא לתפקיד היהודים קורבנות חדשים, מכיוון שהשנאה ליהודים כבר אינה מלהיטה את ההמון. והנה, מה אני רואה? התברר שהטריק הישן והמוכר של האנטישמיות עדיין מסוגל לעשות את העבודה שהשנאות החדשות נכשלות בה. ובעקבות כך, הגעתי למסקנה שישראל אכן נמצאת בסכנה קיומית - מתוך אותו הסבר מתמטי פשוט. כמו שישראל יותר גדולה מהחמאס, כך הקהילה האנטישמית יותר גדולה מישראל - ואם היא תצליח לגייס או לפחות לנטרל חלקים גדולים מהעולם, אז מדינת ישראל, ובעצם גם העם היהודי, בסכנת השמדה. המסקנה הראשונה מההבנה הזאת הייתה שהדבר הראשון והיחיד שיש להתמקד בו הוא הצלת העם היהודי. בניגוד לאקסקלוסיביסטים אינני אומר שהעם היהודי הוא היחיד שניצב בפני סכנה כזאת וראוי להגנה. אין לי ספק שמהבחינה האובייקטיבית היום, למשל, גם העם האוקראיני עומד בפני סכנה של רצח עם, וברור לי שאם אוקראינה תובס, גם העם האוקראיני ייעלם. אבל, דבר ראשון, כישראלי אני מופקד על החזית שלי. ושנית, יש משהו מגעיל ביותר דווקא ברצח העם האנטישמי. אמנם אזרחי המערב אכן נושאים באחריות גם על אי-תמיכה מספקת באוקראינה, אך שם לפחות הם לא זיהמו את עצמם באימוץ הנרטיבים של השנאה. ביחס ליהודים ולישראל, מדובר באירוע קשה יותר ופסיכוטי מבחינת המוסר של האדם המתורבת, מכיוון שחלקים משמעותיים מהציבור במערב נרתמו מרצון לקידום מפעל ההשמדה, והדבר הזה מטיל כתם על דמותו המוסרית של העולם. על כן, ההגנה על ישראל והעם היהודי היא גם ניסיון לאפולוגיה על העולם החופשי, הניסיון למנוע ממנו להידרדר לפשע. המסקנה השנייה הייתה קשורה לשינוי ביחס לצעדים המעשיים שעל ישראל לנקוט. את הרעיונות האלה ביטאתי אז בראיונות אצל מיכאל מירו ובעוד מקומות. בבסיס התפיסה החדשה שלי הייתה ההנחה שההישרדות של ישראל בטווח הארוך תלויה בניצחון של העולם החופשי על כוחות הרשע החדשים. אלא שישראל עצמה קטנה מדי והיא איננה יכולה להכריע במאבקים הגלובליים האלה. על כן, הדבר העיקרי שהיא יכולה לנסות לעשות בשני העשורים הקרובים, עד שהגל העכור יחלוף, הוא לשרוד, וכדי לשרוד היא צריכה להפוך לצוללת של קפטן נמו, לבונקר - להשהות לזמן מה את המדיניות הליברלית הכלכלית ולהשקיע בביטחון, להתחפר, להקים גבולות בופר ולא לסגת. לכן שמחתי מאוד על דברי נתניהו על סופר-ספרטה, כי הם שיקפו בדיוק את הכיוון שחשבתי שאליו צריך ללכת. כל ישראלי חייב להבין שבתקופה הקרובה עליו לחיות על חרבה בכל המובנים; לפתח את הנורמות הסטואיות - לדעת לחרוק שיניים, לא להיכנע, להיות מוכן להקרבות. אבל הוא גם צריך לדעת כי בכך הוא מגן לא רק על עצמו, ולא רק על העם היהודי, אלא גם על מצפון העולם.