ענבר בזק Inbar Bezek

*אופציית הצ'יקן שיכולה להוביל את אייזנקוט ללשכת רה״מ/ ד"ר מתן גוטמן* הבחירות הסתיימו בתוצאה שנראית כמו מבוי סתום. אף גוש לא הגיע ל-61. גם אם אייזנקוט יקבל את המנדט, הדרך שלו ללשכת ראש הממשלה על פניו כמעט בלתי אפשרית. הליכוד לא ייכנס תחתיו, החרדים יתנו כל הצטרפות בחוק פטור מגיוס, וליברמן ובנט התחייבו שלא להקים ממשלה עם המפלגות הערביות. נראה כי כל דרך להקמת ממשלה מחייבת הפרת הבטחות בחירות. התסריט ידוע מראש: 28 ימי מו"מ עם אפשרות להארכה ב-14 ימים נוספים, החזרת המנדט, ואז העברת המנדט לנתניהו או סבב בחירות נוסף. כמשפטן חוקתי, ולא כפרשן פוליטי, נראה לי שיש אופציה חוקתית נוספת, יצירתית, שנשענת על המילים הפשוטות של חוק יסוד: הממשלה ומתנתקת מהמוסכמות הפוליטיות המקובלות על הדרך להקמת ממשלה. אני קורא לה אופציית הצ'יקן. הפוליטיקה הישראלית שכחה שחוק היסוד אינו מכיר במושג "גושים", ואינו דורש הסכמים קואליציוניים או 61 חברי כנסת. השיח המוכר על מו"מ קואליציוני לגיבוש 61 תומכים באמצעות הסכמים הוא הרגל פוליטי, אך הוא אינו קיים בהסדרים החוקתיים שלנו. ההרגל הזה מבוסס על הנחה הגיונית, שמי שאינו מקבל תמורה פוליטית בעבור תמיכתו בממשלה לא יתמוך בה. אלא שאני לא בטוח שאנו מצויים במציאות רציונלית ושגרתית, כפי שהייתה בכל הליך הרכבה מאז קום המדינה. *השלב החוקתי הראשון* לשם הקמת ממשלה הוא קבלת המנדט להרכבתה. סעיף 7(א) לחוק היסוד קובע: "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". הנוהג הוא שהמנדט עובר למי שקיבל יותר ממליצים, וכאן סביר שזה יהיה אייזנקוט: הסיעות הערביות, או חלקן, צפויות להמליץ עליו, כפי שהמליצו בעבר על בני גנץ, ואף על שמעון פרס בשנות השמונים. *בשלב השני*, לפי סעיף 13 לחוק היסוד, בעל המנדט רשאי להודיע לנשיא וליושב ראש הכנסת כי עלה בידו להרכיב ממשלה, ובתוך שבעה ימים הממשלה מוצגת בכנסת. החוק אינו מבקש 61 חתימות או הסכמים חתומים. רק נדרש לתת הודעה, ובכנסת להציג רשימת שרים, חלוקת תפקידים וקווי יסוד. הממשלה מכוננת משהביעה בה הכנסת אמון, והאמון ניתן ברוב רגיל: יותר תומכים ממתנגדים. *ומכאן מתווה הצ'יקן*. נניח שאייזנקוט מקבל את המנדט אך אינו מצליח לגבש הסכמים קואליציוניים המקנים לו רוב, לא בממשלה עם הליכוד ולא עם המפלגות החרדיות, ונוכח הבטחות הבחירות בעניין ממשלה עם הסיעות הערביות, גם גיבוש הסכמים עמן בדרך שתביא 61 תומכים אינו נראה ריאלי. לכאורה, לפי המוסכמה המקובלת, במצב זה אייזנקוט משיב את המנדט לנשיא. אך במקום זאת, הוא מודיע לנשיא "עלה בידי" ומציג בפני הכנסת ממשלה בלי אף הסכם קואליציוני, עם שרים רק מסיעתו ועם קווי היסוד שהצהיר עליהם בבחירות: מחויבות לערכי מגילת העצמאות, העברת חוק שירות לכול ופירוק חמאס. ואז הוא עולה לדוכן ואומר: "לא חתמתי איתכם על הסכמים ואינני מציע לכם בשלב זה תיקים או להיכנס לממשלתי, אך אשמור תפקידי שרים למי שירצה להצטרף בעתיד. אני שואל שאלה אחת: האם אתם רוצים שבעוד 5 דקות אכהן כראש הממשלה לפי קווי היסוד שהצעתי ואתחיל לעבוד, או שנתניהו ושריו הנוכחיים ימשיכו לשלוט עוד חודשים ארוכים ויובילו אותנו למערכת בחירות נוספת?" זה משחק צ'יקן קלאסי. שתי מכוניות דוהרות זו מול זו, ומי שסוטה ראשון מפסיד. כל חבר כנסת שהבטיח לבוחריו להחליף את נתניהו יצטרך להחליט, בהצבעה מול המצלמות, אם לתמוך בממשלת אייזנקוט המוצעת, למרות שאינו מקבל דבר בדרך של הסכם קואליציוני ואינו חלק מהממשלה, או להפיל אותה ולהשאיר את נתניהו בראשות ממשלת מעבר עד הבחירות הבאות. קשה לראות את ליברמן ובנט מסבירים למה הם מצביעים יחד עם בן גביר, סמוטריץ' והחרדים בעד נתניהו ונגד אייזנקוט וקווי היסוד שהציג. קשה לא פחות לראות את המפלגות הערביות, או את רוב חבריהן, מצביעות נגד ומותירות את נתניהו ובן גביר בשלטון, גם אם לא קיבלו דבר ואייזנקוט מתחייב לפירוק חמאס. *ומה עם הבטחות הבחירות?* כאן כוחו של המתווה. הצבעת אמון אינה הצטרפות לקואליציה. ליברמן ובנט אינם חותמים על דבר עם המפלגות הערביות או עם אייזנקוט, ואינם יושבים איתן בממשלה. אייזנקוט מצהיר מראש שאין לו הסכם עם איש, וכל ח"כ יצביע לפי שיקול דעתו וצו מצפונו, וכי הוא מחויב אך ורק לקווי היסוד שהציג, כולל חיסול חמאס כפי שהבטיח. אם המפלגות הערביות יבחרו לתמוך מבחוץ, אייזנקוט יטען כי זו החלטה שלהן, והוא לא התחייב להן לדבר. לכן זו אינה ממשלה עם הסיעות הערביות, או ממשלה שסיעה ערבית חברה בקואליציה שלה, כפי שהייתה רע"ם בממשלת בנט, אלא ממשלה בקווי היסוד שלהם בדיוק התחייב בבחירות. ynet.co.il/news/article/syra…