איך יצור אחד שינה את חזית העיר מהאסם הקדום ועד ברן המודרנית כיצד מערכת יחסים בת אלפי שנים ממשיכה לעצב את העיר “כפי שכל בעל חתול יודע אף אחד לא באמת בעלים של חתול.” אלן ברקלי העדויות הארכיאולוגיות הקדומות ביותר לקשר קרוב בין בני אדם לחתולים מגיעות מהמזרח התיכון, ואחד הממצאים המפורסמים ביותר הוא מקפריסין בה נחשף אתר קבורה מלפני כ־9,500 שנה שבה אדם וחתול נקברו בסמיכות, הרבה לפני מצרים הפרעונית, וזהו אחד הממצאים הקדומים ביותר שמרמזים על קשר מיוחד בין בני אדם לחתולים. ההסבר המקובל הוא שהחקלאות יצרה את הקשר. ברגע שבני אדם התחילו לאגור דגנים, הגיעו מכרסמים. בעקבותיהם הגיעו חתולי בר. החתולים קיבלו מקור מזון קבוע וסביבה בטוחה יחסית והפכו למגיני המזון של האנשים. במילים אחרות, החתול כנראה לא בוית כמו הכלב. הוא במידה רבה התקרב אלינו בעצמו. המוזיאון הבריטי מציין במפורש שחתולים היו פופולריים במצרים העתיקה משום ששמרו על בתי מגורים ואסמי תבואה מפני עכברים, חולדות ונחשים. במצרים הקשר הזה קיבל בהמשך גם משמעות דתית. האלה בסטת, שבתקופות מאוחרות יוצגה בדמות חתול, הייתה קשורה להגנה, לבית, לפריון ולשגשוג. לא רק במצרים לחתול נקשרה הילה ומשמעות. גם במיתולוגיה הנורדית החתול הופיע לצדה של אחת הדמויות הנשיות החשובות ביותר בפנתאון. פרייה היא אלת אהבה, תשוקה, פוריות, יופי ועושר, אך גם של קסם, כישוף ועוצמה. היא אינה דמות עדינה בלבד, אלא אלה מורכבת שמחברת בין תשוקה, שפע וכוח. לפי המסורת הנורדית, פרייה נעה במרכבה שנמשכה בידי שני חתולים. המקורות העתיקים אינם מוסרים את שמותיהם, וגם אינם מאפשרים לנו לדעת בוודאות איזה סוג של חתולים דמיינו המספרים הקדומים. ייתכן שהיו אלה חתולי בית גדולים, ייתכן שהדימוי התפתח ממסורות צפוניות מאוחרות יותר, אך עצם הבחירה בחתולים אינה שולית. במיתולוגיה, לבעלי החיים המלווים את האלים יש משמעות. אודין מזוהה עם עורבים וזאבים, תור עם עיזים, ופרייה, אלת התשוקה, הפוריות והקסם נוסעת דווקא במרכבה הנישאת בידי חתולים. כלומר, גם בעולם הנורדי החתול לא נתפס רק כחיית בית שימושית. הוא נקשר לדמות של נשיות, עצמאות, מסתורין וכוח שאינו נשלט בקלות, וכך, אלפי קילומטרים ממצרים ובתרבות שונה לחלוטין, אנחנו פוגשים שוב באותו בעל חיים כשהוא מקבל מעמד כמעט על־טבעי. מי שזוכים לשאת את אלת התשוקה, הפוריות והקסם אינם סוסים, זאבים או חיות טרף מרשימות אלא שני חתולים. ביפן ה־Maneki-neko הרבה יותר מעניין מעוד איזה חתול שמביא מזל שאנחנו מכירים מחנויות אסייתיות. למעשה, מדובר בסמל יפני יחסית מאוחר, כנראה מתקופת אדו, והסיפור שלו יושב בדיוק על הגבול בין פולקלור, מסחר, דת ותרבות עירונית. השם עצמו אומר בערך “החתול המזמין” או “החתול הקורא אליך”. המחווה עם הכפה המורמת אינה נפנוף לשלום במובן המערבי. ביפן זו תנועה של הזמנה כאילו החתול אומר ללקוח בוא פנימה. מכאן הגיע הקשר לחנויות ולעסקים. אם החתול מזמין אנשים להיכנס, הוא הופך באופן טבעי לסמל של לקוחות, מזל ושגשוג. במוזיאון הבריטי, למשל, דמויות Maneki-neko עם כפה שמאלית מורמת מתוארות כמזמינות לקוחות, בעוד שכפה ימנית מזוהה בדרך כלל עם מזל ועושר. במצרים החתול היה מגן הבית, אצל פרייה הוא משך את מרכבת האלה, ביפן הוא הזמין את המזל ובחלקים מאירופה אותו בעל חיים הפך לסמל של כישוף ומזל רע. אולי יותר מכל חיה אחרת, החתול משקף לא את הטבע שלו, אלא את הפחדים והתקוות שאנחנו השלכנו עליו. חתול שחור למשל זו בכלל לא אמונה אוניברסלית. בבריטניה ובחלקים מתרבויות אחרות חתול שחור דווקא נחשב למזל טוב, ובמסורות ימיות חתולים שחורים על ספינות נחשבו מביאי מזל. אולי חלק מהקסם של החתול נובע מכך שהוא תמיד חי על הגבול. הוא נמצא בתוך הבית, אבל אינו נשלט כמו כלב. הוא תלוי בנו, אבל מסוגל להסתדר גם בלעדינו. הוא ער כשאנחנו ישנים, נע בשקט, מופיע ונעלם וצד בלי שאיש הורה לו לעשות זאת. מערכת היחסים הארוכה בין בני האדם לחתולים לא נעצרה עם ההתפתחויות המודרניות של הערים הגדולות, שהפכו ליותר צפופות, עם פחות שטחי אדמה חופשיים לתנועת החתולים, סואנים, רועשים והמוניים. בטוקיו, למשל, מבנה החיים בדירות צפופות גרם להגבלת תנועת החתול כפי שהוא מורגל בה. אתר הרווחה לבעלי חיים של ממשלת טוקיו מדבר במפורש על כך שחתול שחי כולו בתוך הבית עלול לסבול מחוסר פעילות וגירוי, ולכן ממליץ להפוך את החלל האנכי של הבית לטריטוריה: cat towers, מדפים, רהיטים ומעברים בגובה. פתרון עירוני אחר לגמרי לחתולים שאין להם בעלים בעיר הצפופה הוא במקום פשוט להרחיק אותם, העיר מקדמת מודלים של “community cats” תושבים, עמותות ורשויות מנהלים יחד אוכלוסיות חתולים מקומיות, כולל האכלה מוסדרת, עיקור או סירוס, ניקיון ומניעת התרבות. הרעיון הרשמי הוא לא להעלים את החתולים, אלא לנסות לחיות איתם תוך צמצום המטרדים והסבל. בלונדון התפתח פתרון אחר שנעשה נפוץ מאוד בדירות ובבתים עירוניים. להפוך מרפסת למרחב חוץ מוגן. רשתות סוגרות את המרפסת כך שהחתול יכול להריח, לראות ולהרגיש את הרחוב בלי ליפול או לברוח. ארגון Cats Protection הבריטי ממש מפרט כיצד לאבטח מרפסת עבור חתול בית, לצד הדילמה הרחבה יותר בין חיים בתוך הבית לבין יציאה החוצה. פתרון נוסף הוא cat flap דלת קטנה שמאפשרת לחתול לצאת ולהיכנס לבד. בגרסאות מודרניות היא יכולה לקרוא את השבב של החתול ולהיפתח רק עבורו. איטליה מעניינת במיוחד כי שם חתולי רחוב קיבלו במקומות רבים מעמד כמעט קהילתי. בחקיקה אזורית באיטליה קבוצות של חתולים החיים בחופש מוכרות ומוגנות. רשויות מקומיות יכולות למפות אותן, לעקר את החתולים ולהחזיר אותם לאותה טריטוריה, ובחלק מהמקומות אסור פשוט להזיז את הקולוניה מהמקום שבו היא חיה. זה מאוד בולט ברומא, שבה חתולים חיים סביב חורבות, חצרות ואתרים עתיקים. כאן נוצר כמעט מודל של חתול כתושב עירוני. הוא לא בהכרח שייך לאדם אחד, אבל קהילה של בני אדם דואגת להאכלה, טיפול ועיקור. אחת הערים המעניינות ביותר היא ברן אשר בשווייץ. בברן, אם מרימים את הראש אל חזיתות הבתים בשכונות המגורים, אפשר לראות משהו שנראה בתחילה כמו אלתור מקרי ולא ברור. קרש עץ צר שמטפס אל מרפסת, סולם זיגזג שמתחבר לעץ, מדרגות לולייניות קטנות, גשר צר שעובר מעל חלון, ולעיתים מסלול שלם שמטפס שתי קומות ויותר. אבל אלה לא מתקני תחזוקה ולא יציאות חירום. אלה דרכים פרטיות לחתולים. אבל לא סתם… הדבר המעניין הוא שאף אחד בעירייה לא תכנן רשת של תחבורה לחתולים. אין תוכנית אב. אין תקן אחיד. בעלי חתולים פשוט פתרו שוב ושוב את אותה בעיה. החתול גר עם הבעלים שלו בקומה השנייה או השלישית, אבל הוא רגיל לצאת החוצה. אז אם הדלת נמצאת שלוש קומות למטה, בונים לו דרך אחרת. במקרה אחד זו רמפה פשוטה. במקרה אחר מחברים את המסלול לצינור ניקוז. במקום אחר משתמשים בתיבות הדואר כתמיכה. יש אפילו מסלולים שעוברים דרך עץ, גג או כמה מרפסות לפני שהם מגיעים לחלון הנכון. כשהצלמת והמעצבת הגרמנייה בריגיטה שוסטר עברה לברן, היא עצמה הופתעה מכמות הסולמות. היא התחילה לצלם אותם, ובסופו של דבר תיעדה יותר ממאה דוגמאות בעיר והוציאה ב־2019 ספר שלם בשם Swiss Cat Ladders. מבחינתה זו כבר לא הייתה רק תופעה של בעלי חיים אלא תופעה של אדריכלות, עיצוב וסוציולוגיה עירונית. יש סולמות שמזכירים סולם תרנגולות פשוט, אחרים נראים כאילו מהנדס ישב עליהם בסוף שבוע, ויש כאלה שמטפסים בשלוש קומות בצורה שכמעט גורמת לך לשאול מי אמיץ יותר החתול או הבעלים שלו. שוסטר טוענת שהמגוון עצמו מספר משהו על השכונות: פתרונות פרטיים קטנים שמצטברים עד שהם הופכים לחלק מהזהות החזותית של העיר. מה שיפה לדעתי הוא שהסולם אינו רק יחסים בין אדם לחתול. לפעמים הוא דורש יחסים בין אדם לשכן. אם המסלול אל הקומה השלישית עובר ליד חלון של שכן, לאורך קיר משותף או דרך מרפסת אחרת, אי אפשר פשוט לתקוע אותו שם. בשווייץ שוכר צריך בדרך כלל אישור של בעל הנכס לשינוי כזה, ולעיתים גם את הסכמת השכנים שהסולם עובר לידם. כלומר, כדי שהחתול יקבל עצמאות, בני האדם צריכים קודם להגיע להסכמה ביניהם וזה כבר הופך את הסולם לדבר הרבה יותר מעניין. הוא אומר משהו על המרחב המשותף. אדם משנה מעט את חזית הבניין כדי לתת לחיה שלו חופש תנועה, בעל הבית מסכים, לעיתים השכן מסכים, והרחוב מקבל עוד שכבה קטנה שלא תוכננה עבור בני אדם בכלל. מבחינה משפטית, הסולמות יושבים באזור אפור למדי. אין בחוק השכירות השווייצרי סעיף מיוחד שנקרא ״סולם לחתול״. לכן חוזה השכירות, הנראות של המתקן, בטיחות מפני פריצה והסכמת בעל הבית והשכנים הם שקובעים אם אפשר להתקין אותו. בברן יש לוחות עץ צרים עם שלבים, רמפות בזיגזג, מדרגות לולייניות, גשרים קטנים שמחברים עץ למרפסת, מסלולים שנשענים על תיבות דואר, ואפילו מתקנים שעולים עד הקומה השלישית והרביעית. בריגיטה שוסטר, שתיעדה יותר ממאה מהם, ממש יצרה טיפולוגיה של סוגי הסולמות. בחלק מהבתים הם מותאמים לצבע התריסים או לחזית, משתלבים בצמחייה, עוקפים גפנים או משתמשים בעץ קיים כחלק מהמסלול. כלומר, ברגע שאנשים כבר מתקינים אותם, חלקם מתייחסים אליהם כמו לאלמנט אדריכלי לכל דבר. שוסטר אפילו כותבת שהם תורמים לזהות החזותית של רחובות מסוימים בברן. אולי זו הסיבה שהסולמות של ברן מספרים משהו מעבר לאהבה לחתולים. הם מספרים על עיר שמוכנה לוותר על מעט מהסדר האדריכלי שלה כדי להשאיר מקום לעצמאות של יצור אחר. בתמונות מהרשת סולמות החתולים בברן, פסלי החתול המזמין בטוקיו, תודה על הקריאה. ואם חתול כלשהו כבר השתלט לכם על הלב תרגישו חופשי לשתף בתגובות תמונה שלו. אחרי 9,500 שנה של מערכת יחסים, נראה לי שזה רק הוגן.