Amit Slonim

אנחנו אוהבים את לארי דיוויד, אבל תמיד תהינו אם לארי דיוויד גם אוהב אותנו. בטור סאטירי שפרסם אתמול (שבת) במגזין האמריקאי Air Mail, לארי יוצא נגד אחד הארגונים הבולטים בשמאל האנטי-ציוני האמריקאי. הוא מספר שהצטרף כביכול לארגון הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה (DSA), וכבר בישיבה הראשונה הצליח להכניס למצע הארגון 12 הצעות חדשות. בין היתר הוא מציע לחייב את כל האמריקאים להשאיר את דלתות הבתים שלהם פתוחות כדי שכל אדם יוכל להיכנס, לפתוח את המקרר או לצפות במשחק בטלוויזיה. הוא גם מציע לסגור את בתי הכלא ולשחרר את האסירים, להעניק חופשת אבל בתשלום למי שאיבד חיית מחמד (שלושה שבועות לכלב, שבועיים לחמור), ולאסור על פיטורי עובדים. אלה יוכלו לעבור ממקום עבודה אחד לאחר רק בטרייד, כמו בספורט המקצועני. נשמע כמו גן עדן סוציאליסטי, או לפחות כמו פרק מוצלח במיוחד של "תרגיע". אבל אותנו מעניינים במיוחד סעיפים 9 ו-10. בראשון מציע דיוויד, בשם הסולידריות עם האוכלוסייה המוסלמית, לחייב נשים לבנות לעטות חיג'אב בסופי שבוע. באותה הזדמנות הוא מבקש לאסור על יהודים לקרוא לעצמם "העם הנבחר". מעתה הם ייקראו "עם הבייגל". בסעיף הבא הוא כבר ניגש לפתור את הסכסוך במזרח התיכון. "אנחנו מאמינים מאוד בפתרון שתי המדינות", הוא כותב, ומציג את המתווה החדש: הפלסטינים יקבלו את כל השטח שבו מחזיקה כיום ישראל, ואילו ישראל תקבל את האי פיטקרן שבדרום האוקיינוס השקט. "מזג האוויר שם יפה ויש שפע אשכוליות", הוא מבטיח. "אנחנו חושבים שעם הבייגל יהיה מאושר שם". כדי להבין את הבדיחה צריך להכיר את הארגון שעל חשבונו היא נכתבה, וגם את העבר "הנייטרלי" של לארי דיוויד עצמו. הכתבה המלאה בלינק - timeout.co.il/%d7%9c%d7%90%d…

הספר "לירושלים ובחזרה" מתאר את התקופה שבילה הסופר סול בלו, זוכה פרס נובל, בארץ הקודש בשנת 1975. הוא מתחיל בטיסה מלונדון לישראל של בלו ואשתו אלכסנדרה. בכיסא ליד בלו יושב חסיד צעיר שמנסה לשכנע אותו – ביידיש –  לוותר על ארוחת העוף הלא כשרה. הוא מציע לו 15 דולר בשבוע לכל החיים תמורת התחייבות לאכול כשר, ובהמשך מעלה ל-25. בלו מסרב בנימוס. בהמשך מגיעות פגישות עם יצחק רבין, שמעון פרס, עמוס עוז, עורך העיתון "אל-קודס" ואנשים שאינם צריכים תפקיד רשמי כדי להסביר לאורח מאמריקה כמה "הסכסוך" מנהל פה את העניינים, ואף אחד לא יכול לנהל את הסכסוך. המדהים הוא לזהות בתוך כל השיחות האלה את אותה ישראל שכולנו מכירים מאז ה-7 באוקטובר, כאילו לא השתנה כלום. החרדה, התלות באמריקאים, הוויכוח על מה חושבים עלינו במערב, והצורך להיות מעודכן גם כשכל מה שאתה רוצה זה קצת שקט. א"ב יהושע מתאר לבלו את הקושי לכתוב ספרים במדינה שבה החיים מתנהלים ממהדורת חדשות אחת לבאה אחריה. קראתי וחשבתי שאולי הבעיה שלנו היא שבימינו אין דבר כזה "זמן שבין המהדורות". החיים שלנו הם מהדורת חדשות ארוכה אחת. אחד הקטעים שנצרבו בי מתרחש בארוחת ערב חגיגית בירושלים. בלו פוגש שם את מישל טאטו, עורך חדשות החוץ של העיתון הצרפתי המשפיע "לה מונד", ונזכר במכתב ששלח לעיתון בזמן מלחמת יום הכיפורים. המכתב היה תגובה לעמדתו של שר החוץ הצרפתי מישל ז'ובר, שתהה בזמן מלחמת יום הכיפורים אם ניסיון של הערבים "לחזור הביתה" הוא בהכרח תוקפנות. בלו, לטענתו, דאג ששני סופרים ימסרו לעורכים עותקים. לדבריו, לא קיבל אפילו אישור קבלה. מול טאטו הוא שוקל לברר מה קרה למכתב, אבל לבסוף הנימוס האמריקני מכריע אותו, והוא בוחר לא לפוצץ את ארוחת הערב. על מדיניות העיתון הצרפתי הוא חס פחות. בהמשך הספר הוא מאשים אותו בתמיכה בטרוריסטים, ומבקר את סיקור מבצע אנטבה. לפי בלו, גם חילוץ החטופים הפך לעילה לנזוף בישראל על הפגנת עליונות צבאית מערבית. אלו טענותיו של בלו על העיתון, והן חריפות הרבה יותר מהתיאור המנומס "חילוקי דעות". קראתי אותן אחרי 7 באוקטובר והרגשתי שאני מכיר את הוויכוח הזה. את הניסיון להסביר את המובן מאליו בנימוס, מול תגובות אוטומטיות שפשוט לא מסוגלות לקלוט בדל של מורכבות. הרגע הזה ששומעים ביקורת ממעבר לים, שם יודעים בדיוק מה עשינו לא נכון, ואת הלקח של הדברים שעוד לא עשינו, עוד לפני שהספקנו ללקק את הפצעים שלנו. העובדה שהספר נכתב לפני המהפך והסכם השלום עם מצרים הופכת אותו לקריאה די מעוררת תקווה בדיעבד. הקורא של היום יודע שחלק מהנבואות השחורות שריחפו מעל ישראל של 1975 מתחילות להתפוגג קצת יותר משנה אחרי שהספר יוצא לאור, כשאנואר סאדאת נוחת בישראל. בזמן שהספר נכתב זה היה לא פחות ממדע בדיוני. פחות משלוש שנים אחרי פרסום הספר, ישראל ומצרים כבר חותמות על הסכם שלום. זה לא מבטל את התחושות האפוקליפטיות שהיו שם. וזה לא שבלו מתעלם מהחששות האלה, או שהחמלה שלו שייכת אוטומטית רק לבני העם היהודי. הוא מכיר בכך שנעשו עוולות לפלסטינים, מתעכב על מחיר הכיבוש (המחיר האנושי, אבל גם הכלכלי) ומצביע על הסתירה בין הציונות שהחלה כתנועת השחרור הלאומית היהודית לבין המדינה הציונית שפועלת לשלילת חירותם הפוליטית של לאומים אחרים. בלו קשור לישראל ודואג לה מאוד, ובמקביל הוא גם חושב שיש לה על מה לתת דין וחשבון. זה נשמע לכם סותר, אבל זה לא. פעם לא היו דורשים לבטל אזרחות לאנשים שהביעו ביקורת על המדינה. היום הספר יצא לאור בארה"ב, בהוצאה חדשה לרגל 50 שנה לצאתו לאור. והתגובות כמובן לא איחרו להגיע. הסיפור המלא בלינק - timeout.co.il/%D7%A1%D7%95%D…

הפתיח החדש של חדשות 12 נראה כמו טריילר לסרט אקשן: מוזיקה מפוצצת, פרצופים מוכרים, טאלנטים בפרונט ושואו מהודק עד הפריים האחרון. אבל דווקא מי שלא נכנסו לחגיגה מספרים את הסיפור: גיא פלג, אמנון אברמוביץ', ברק רביד, ערד ניר נשארו בחוץ. מקרי? זה אולי המסר הכי מעניין של הפתיח הזה. כשבונים מהדורה כמו מותג בידור, הכוכבים צריכים לזהור. האנשים שתפקידם להטיל ספק, לעצבן, לשאול שאלות ולסבך את הסיפור קצת פחות מתאימים לפוסטר. חדשות 12 זה בידור. אל תחפשו במהדורה מציאות. לינק לביקורת המלאה - timeout.co.il/%d7%91%d7%99%d…

עמרי אסנהיים הוא היום, לדעת רבים וגם לדעתי, אחד העיתונאים החשובים בישראל – מישהו שבנה קריירה של יותר משני עשורים של תחקירים מצוינים, סדרות דוקו מעולות והישגים גדולים – מפרשת שמעון קופר, דרך תחקיר האנתרקס ועד סדרת מופת כמו "המו"לים". ודווקא בגלל זה, ובגלל המעמד שאסנהיים הרוויח בעשר אצבעותיו, צריך לתהות על הצעד שבחר בו בסוף השבוע האחרון: לצאת נגד הפרקטיקות העיתונאיות של יוצרי נז"א. ואיפה הוא בחר להטיף לאתיקה עיתונאית? בריאיון בתכנית "סופשבוע" של ערוץ 15, שמגישה דניאל רוט-אבנרי, במקרה זוגתו לחיים. ובמסגרת מה שנראה כמו ראיון אבל הרגיש יותר כמו שורה של הרמות להנחתה, אסנהיים נכנס חזיתית באברהם ושור. דווקא ממקומו כתחקירן, הוא תקף את שיטות העבודה של היוצרים, את העדויות האנונימיות, את הנהירה לחו"ל, את היעדר המסמכים והעדויות האובייקטיביות. אלה, חשוב לציין, טענות תקפות לגבי הסרט, שהובאו לא רק מפיו של אסנהיים אלא גם מצד עיתונאים אחרים. סימן השאלה שעלה מהראיון הזה הוא: למה? לאסנהיים יש לא מעט משבצות להביע את דעותיו ולשטוח את התנגדותו ל"נז"א". האם המקום המתאים ביותר לעשות זאת היה דווקא בראיון אצל בת זוגו? הדיון הרי היה על אתיקה והתנהלות עיתונאית – זה לא משהו שהיה צריך להדליק איזושהי נורה אדומה? הביקורת המלאה בלינק - timeout.co.il/%d7%91%d7%99%d…

הצפייה ב"נז"א" מבהירה מדוע בחרו לצלמו דווקא על גגות בניינים בתל אביב - הרי להסתתר אפשר גם במרתף. המיקום הזה מאפשר להציץ על המתרחש מסביב, ובעיקר לתוך הדירות שמסביב. שם, ישראלים ממשיכים בחייהם כרגיל, וצופים מן הספה בחדשות 12, שבתחילה מדווחות על טבח השבעה באוקטובר, ואז מהדהדות מסרים כמו "צריך לשטח את עזה", ולרגע לא מסקרות את הנעשה מעבר לגבול. המסר ברור: כולנו חיים בהכחשה. אין כאן נהנתנות, מהסוג שראינו ב"כן" של נדב לפיד, אבל יש הדחקה. את נז"א ביימו שני ישראלים והפיקו בריטים, בראשם ג'ונתן גלייזר שביים את "אזור העניין", על מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ ומשפחתו. מרגע לרגע מתברר כי הדוקו הזה שואף להיות הגרסה הישראלית שלו. יש בו אותו רעיון: בואו והיווכחו בלא ייאמן, כיצד מצד אחד של הגדר מתרחש רצח עם ומצד אחר שלה אנשים משקים עציצים ופותרים תשבצים. ההבדל הוא שבסרט השואה זוכה האוסקר לא ראו את הקורבנות היהודים בכלל. כאן, אולי כדי לצאת ידי חובה, הסרט מסתיים בתיעוד של גבר עזתי המבכה את גופות ילדיו בהריסות. הדמיון ל"אזור העניין" מתבטא גם במישור אחר, עליו דיברה מגי ג'ילנהול, יו"ר חבר השופטים בפסטיבל ונציה שהעניק ל"נז"א" פרס מטעמו. כמוהו, הוא עוסק בשיטתיות המכנית והתעשייתית של ההרג. אצל גלייזר זה היה בסצינה בה מפקד המחנה מדבר על הלוגיסטיקה של ההשמדה כאילו היה מדובר בפרויקט תמ"א, וכאן ברגעים דומים בהם כדי להסביר כיצד התנהלה אותה השטחה של עזה, החיילים לוקחים דף ועט ומשרטטים את ההסברים כאילו היו מעצבי פנים. ואם ההקבלה לא הייתה מספיק ברורה, אחד מהם עושה אותה באופן ישיר, כשהוא נזכר בטיול של התיכון שלו לאושוויץ ומשווה בינו (ובינינו) לגרמנים בזמן השואה. ההקבלה בין ישראלים לנאצים אינה דבר חדש כמובן - אבל מעולם לא היה סרט ישראלי שערך את ההשוואה הזו בצורה כל כך מתריסה וחסרת ניואנסים, שניכרת כבר בשמו הממזרי והלא מקרי. התגובות אצלנו לנז"א היו חריפות להפליא - בכל שנותיי, לא זכורה לי כזו קבלת פנים אינטנסיבית לסרט כלשהו. אך עד כמה שהסערה הייתה גדולה, נראה לי שלא מבינים פה באיזו מידה הדוקו הזה מציג את ישראל באופן שלילי. אחת הטענות שהשמיעו נגדו היא שהוא מתעלם מן הקונטקסט. לפני ההקרנה אף התקיימה הפגנה קטנה ולמען האמת די פאתטית בה הקרינו תיעודים מהטבח המזוויע של חמאס (ומנגד הייתה הפגנה קטנה ופאתטית לא פחות של יהודים וישראלים אמריקאים התומכים בסרט). זה לא יעזור: בניגוד לדיווחים המוטים והמוטעים, "נז"א" דווקא מתייחס לזוועות השבעה באוקטובר, גם אם לא בהרחבה. הנרטיב שלו, עליו חזר אברהם במפורש גם בשיחה אחרי ההקרנה, הוא שמעשי חמאס היו חסרי הצדקה, אבל כאלה הם גם המעשים של צה"ל, ואי אפשר להשתמש ב-7.10 כדי להצדיק אותם. להתרשמותי, זו גם הגישה של הצופים בנז"א. לכן, להפיץ קטעים מתוך סרטון הזוועות, לטעון שהבעיה בהסברה או לחזור על כך שהם התחילו קודם, פשוט לא יעזור. קובלנות לגיטימיות יותר אפשר להגיש לגבי אמינות העדויות בסרט. קשה לערער עליהן באופן גורף - למה ש-24 אנשים נורמטיביים ואינטליגנטים ישקרו ביחד ללא סיבה? מה שכן, יש קטעים שצורמים באוזן. באחד הרגעים הכי מדוברים כאן, למשל, חייל מדבר על כך שהצבא אישר נז"א של לא פחות מ-500 קורבנות: אבל הוא לא יודע בעצמו אם המחיר הזה אכן נגבה, וזו רק עדות אחת, שאין לה הצלבה. חייל אחר מספר על כך שכלבים אוכלים גופות של קורבנות בעזה, אבל מוסיף גם שלא ראה זאת בעצמו, אלא רק שמע מאחרים שראו. מצחיק לשמוע תלונות על הדוקו הזה מצד כלי תקשורת מקומיים שאת רוב התוכן שלהם יוצרים באמצעות AI בימינו - אבל אובייקטיבית, ברור שאלה נקודות בעייתיות. מצד אחר, אל תבנו על כך שמפה תבוא הישועה. גם האתיקה של "שואה" של קלוד לנצמן הוטלה בספק, וכך קרה בערך עם כל דוקו בהיסטוריה. "נז"א" לא יבוטל בגלל זה. דבר אחד בטוח: אם השאיפה של נז"א הייתה להיות "אזור העניין" הישראלי, הרי שהצליח בכך - מבחינת חריפות האמירה, מיומנות העשייה, החדשנות האמנותית והאפקטיביות של כל זה. כנראה שכמוהו, גם הוא יהיה מועמד לאוסקר, לכל הפחות. הביקורת המלאה בלינק - timeout.co.il/%d7%91%d7%99%d…

תושבי צפון יפו ופלורנטין כבר מכירים את המסורת הזו היטב: יום משחק בבלומפילד, שעות לפני שריקת הפתיחה. כבר משעות הצהריים נחסמים כבישים קרובים לאיצטדיון, הסביבה מתמלאת באוהדים בצבעים סותרים, יש רעש ברחובות, אווירה של משחק ותור באבולעפיה. הופה הופה, כמו באירופה. רק שבמקרה של מגרש הספורט המקומי, לא כל הנוצץ זהב ולא כל מי שלא קופץ אדום - כבר שנים שתושבי השכונות הסובבות לבלומפילד מלינים על השתלטות האוהדים, בדגש על איך נראית (ומריחה) הסביבה של האצטדיון אחרי שהאוהדים הרבים - כמעט 30 אלף כשהאצטדיון מלא - חולפים באזור // עכשיו התושבים דורשים שהעירייה תפעל // אלה 3 הדרישות (הלא מופרכות בכלל) timeout.co.il/%D7%A2%D7%A6%D…